כשתיבת הצ'ט בפייסבוק קפצה, ראיתי שם מוכר ותמונה חייכנית.

שרון מ"בובה בלה" מותג הטקסטיל לתינוקות יצרה איתי קשר בנוגע לצילומים,

ואני התחלתי לחשוב בעצם ממתי אנחנו מכירות,

חזרתי חמש או שש שנים אחורה לתקופה בה עבדתי בעיתון נשים למגזר הדתי לאומי,

והצעתי לעורכת לכתוב כתבה על נשים שעשו שינוי רציני בקריירה,

בחרו להקים מותג משלהן ולעשות מה שהן אוהבות.

מי שמכיר את הבלוג ואותי יודע שסיפורים כאלו מרשימים אותי במיוחד,

לעזוב עולם ושגרה מוכרת וללכת עם הרבה סימני שאלה וגם הרבה ביטחון,

 לעבוד כל יום וכל שעה בסביבה אותה יצרתם ואותה אתם אוהבים.
כנראה שכבר אז משך אותי הרעיון להיות עצמאית וחיפשתי סיפורי הצלחה סביבי.

שרון הייתה אחת המרואיינות שלי והתאימה בדיוק לכתבה,
לפני שבע שנים עזבה את עבודתה כאדריכלית והשיקה את "בובה בלה" - "חפצים רכים שמחבקים" 
מותג טקסטיל לתינוקות שמציע כריות, בובות ושמיכות מתוקות.

לחיפה הגעתי באחד הימים לאחר הכניסה של מיה ויונתן לכיתה א'... התרגשות, 

ולפני ראש השנה. ה - Waze כיוון אותי לדרך בה לא חשבתי לעבור,

ואני שכבר יודעת מניסיון לא מוצלח שלאפליקציה הזאת אני מקשיבה ...

נסעתי עד ששמעתי "הגעת ליעד" כשבדרך עברתי בכל הרחובות,הסיבובים והפניות,

שאני מכירה מהילדות (כן, אני חיפאית במקור)  שמחה שהקשבתי ל"פנה ימינה ושמאלה",
נוסעת לאט ובוחנת את השינויים הקטנים יש לומר שעברו הרחובות המוכרים בהם לא עברתי כבר 20 שנים.

את הצילומים ערכנו בבית המקסים של שרון,

וברגע שהתחילו, הייתי מוכנה כל הזמן עם המצלמה, מוכנה לתפוס רגעים מתוקים,

שגורמים לחיוך. כמו התמונה הזאת של תואם המדהים.

  

צילמנו את קולקציית השמיכות החדשה של "בובה בלה" לחורף,

תמונות שמקדמות גם את אירוע הפופ אפ של המותג ברחוב שנקין בתל אביב.
אני לא יודעת מה איתכם אבל הארנב הקטן בשמיכה הנעימה, גורם לי לחייך.

לבבות, כוכבים והבית עם הדלת הירוקה.

חמש בבוקר. 

קולה דיאט ומחשב לפני שכולם קמים. 

אני יודעת שזה מנהג גרוע. 

גם הקולה דיאט על הבוקר וגם להתחיל את יום העבודה ממש כשקמים. 

אבל זה ההרגל שלי. 

בשעה רבע לשבע, מעירה את כולם (מון אמור כבר מזמן בעבודה..) ארוחות בוקר,
 חולצת בית ספר. קוקו עם צמה,

נעליים. אל תשכחו לצחצח שיניים ! וממשיכים לבית הספר. 

זאת שגרת הבוקר שלי.

בשנה שעברה,עוד לפני שהתחילה כיתה א',
ובדרך לגן שנמצא ממש עשר דקות מהבית,  גם שגרה והרגל. 

ליד חנות החיות עוצרים ליד המודעה הגדולה ומסתכלים על הדני הענק, התוכי ודג הזהב באקווריום השקוף, 

ברחוב רוטשילד עוברים ממש מהר את מעבר החציה הראשון כדי להספיק לעבור בירוק גם את השני,

יונתן תמיד מושך לי את היד ואני מנסה לעמוד בקצב הריצה ... קפה תמר שבקיץ כבר נסגר,
 המכולת השכונתית. בהיה בחלון הראווה של חנות הצעצועים, כל בוקר אותו המסלול.

ואז, יום אחד, יונתן נעצר ממש קרוב לגן בכניסה לבית משופץ עם דלת ירוקה,
 וביקש "אמא , צלמי אותי" ומיה מיד הצטרפה להוראה.
אז צילמתי.

 ובלב חייכתי כי כבר הייתי בטוחה שאין להם סבלנות לצילומים, מצלמות ו"תחייכו רק לשניה"

יונתן הניח את הראש על מיה בשיא הטבעיות ואני רק צילמתי. והתרגשתי.

במשך השנה התמונה הפכה לשגרה. שיגרה שונה. יש מונח כזה ?

כל יום יומיים עצרנו באותה הנקודה. חורף,אביב,קיץ,
יונתן מורה לי להכין את הפלאפון.

ועוד לפני הבקשה הוא פשוט מתיישב במדרגות ליד הדלת הירוקה ומחכה למיה. 

את התמונה שוב לפי הוראה שלהם, אני שולחת למון אמור. 

עם אייקונים אוהבים של לבבות, נשיקות וחתולים אותם מיה תמיד מוסיפה.

והבוקר חשבתי שזה הרגל נפלא. שגרה מתוקה.
בדרך לבית הספר עדיין לא מצאנו את "נקודת הצילום"
כי בינתיים אנחנו בשלב ההישרדות להספיק להגיע דקה לפני הצלצול לכיתה,
אבל אני בטוחה שגם זה יגיע. או אולי בנקודה אחרת במשך היום.

ואתם... תחשבו ...

מתי עצרתם לדקה ושלחתם סתם תמונה למי שאתם אוהבים ?

 עם המון אייקונים קיטשיים של לבבות אדומים וכוכבים מנצנצים ?
אולי זה רעיון לשגרה מבורכת של שנה חדשה ?

דברים שלומדים בחודש אוגוסט ואז בטח שוכחים ...

דברים שלומדים בחודש אוגוסט.

שפעילות אפייה עם אמא היא נהדרת,

אבל אל תתפלאו אם גם במשך כמה ימים לאחר מכן,

תדרכו על סוכריות קישוט בסלון ובחדר שינה.

שכמה שתתכנני שאם את כבר איתם בבית,

תכיני אוכל מזין ובריא,

בסוף פלאפל עם טחינה ופיצה נראים כאפשרות לא פחות טובה ...

שלא משנה אם היית איתם כל היום בים,

בזמן שאת כבר נוחתת עייפה על הספה אחר הצהריים,

הם שוב מבקשים ללכת לגינה.

שלמרות שהם קמים בשמונה בבוקר,

השעון הביולוגי שלך מכוון לחמש,

ואז יש את הרגע הזה בבוקר שאת כבר מחכה לשמוע את הצעדים הקטנים,

כי השקט כבר משעמם לך.

שלא משנה כמה חוברות ציור ויצירה לחופש תקני להם,

עדיין סידור העבודה של אמא ליד המחשב נראה יותר אטרקטיבי,

וכשתשבי לעבוד תמצאי בין השורות שכתבת לבבות קטנים וסמיילים צבעוניים,

שיגרמו לך לחייך.

רגע של נוסטלגיה

פתחתי את פחית השתיה הקרה והתיישבתי על הספסל הישן מעץ,

המצלמה לידי כמו תמיד. וגנבתי כמה דקות של רוגע בבוקר שהתחיל דיי מוקדם,

ביציאה מתל אביב לקיבוץ יפעת. 

מוזאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת הוא לקוח חדש שלי,

התרגשתי להתחיל לעבוד עם הקיבוץ אליו הגיעו ההורים שלי כשעלו לארץ, לפני שישים שנה.

ועוד יותר מרגש להסתובב בתערוכה הקבועה במוזאון,

לראות את חדר האוכל, כלי העבודה והבגדים ולחשוב על הזוג הצעיר והציוני שעזב משפחה וארץ מוכרת,

לטובת חיים צנועים ועבודה קשה במקום חדש.

המבט שלי נדד לימין ולשמאל. לוקחת עוד לגימת משקה קר.

וחושבת על החום המטורף שלא עוזב אותנו.

כחלק מפעילויות המוזאון לחופש הגדול הגעתי לצלם הפנינג של "חופשת קיץ בקיבוץ"

שכללה פארק ג'ונדיר, ופעילויות מים שונות.

בין גיגיות המתכת מלאות המים ראיתי את מיה ויונתן. 

עובדים בשקט ברצינות מדהימה מכבסים בגדים ישנים עם סבון ומים,

ואז תולים את הכביסה הכבדה על חבלי הכביסה עם אטבי כביסה מעץ.

אטרציה שנראתה שולית בעיניי, סיקרנה את דור האייפון והאייפד,

שהקשיב בסבלנות ורצינות על החיים ללא מכונת כביסה, טלוויזיה ומחשב.

בהיתי בהם והחיוך לא עזב אותי. 

יש קסם בכלים הישנים של פעם שהונחו על הדשא הירוק,

בכלי האלומיניום הכסופים על שולחן חדר האוכל, בצעצועי העץ הפשוטים שנצבעו בצבעי ירוק ואדום.

יש קסם בילדים שרצים וצוחקים בקול ומזכירים לכולם שלפעמים הפשוט והישן הוא המעניין,

 ולפעמים (ואולי לרוב) כדאי לעזוב את עולם השלטים והאינטרנט ולהכיר קצת את החיים הפשוטים של פעם.

מי מפחד מהחופש ?

חופש שווה כיף. 

אבל תוסיפו גם שלושה ילדים למשוואה ותוסיפו לכיף גם את המילה אתגר.

אני בכוונה לא כותבת קושי, כי אני תמיד מתפלאת על קיטורי הורים שצריכים לבלות עם הילדים בחופש,

אלא אתגר בגלל השילוב של גילאים שונים, ההחלטה שקניון מבחינתי זה לא מקום בילוי ,

וגם עובדה החשובה שנוספה אני חושבת כשמיה ויונתן היו בני שלוש,

כשבוקר אחד בחופשת סוכות הגענו לפינת חי שפורסמה באחד האתרים,

חיות, פעילות לילדים, מתחם משחקים. נשמע נחמד, לא ? 

אז זהו... שפינת החי התבררה ככלוב שמריח בצורה מזעזעת שכמעט אי אפשר לעמוד לידו,

הפעילויות היו בעצם אפיית חתיכת בצק על טבון מלוכלך,

ומתחם המשחקים היה שטח מוזנח עם מספר צעצועי ברזל שנראו כאילו נמצאים שם מקום המדינה.
המחיר לעומת זאת ? היה מאוד מעודכן וממש לא נמוך. ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שילמנו...

בוקר נחמד הפך לסיוט,

 ואמא מאוכזבת ועצבנית אחת החליטה שהכסף שלה שווה הרבה יותר

ומקפידה לבלות מאז רק במקומות שמחיר הכניסה חינם/ סביר או לפחות שווה את ההוצאה.

אז מה אנחנו עושים בחופש הגדול ?
 ים... ים... וים....

זה הבילוי המושלם עבורי וגם עבור מיה ויונתן,

קופסת פירות, קרטיב מהמוכר שצועק "אני הולך..." שני כיסאות ושימשיה,

העלות ? 50 ש"ח בערך ואנחנו מבלים בוקר בכיף.

אז תגידו, טוב אתם גרים ליד הים. זאת לא חוכמה. 

אז הנה עוד אפשרויות מומלצות...

סרט לדוגמא... 

 (כרטיסי האשראי מספקים הנחות של 1+1) , אולם ממוזג, פופקורן ענק, 

ותנסו לנתב את הילדים לסרט שגם אתם תאהבו.

מוזיאון תל אביב לדוגמא...

בשנה שעברה היינו במתחם המקסים שהקימו במוזיאון כמחווה לאנדי וורהול. 

הילדים לא שילמו עבור הכניסה, רק אני. (מפתיע, נכון ?)

ובילינו בוקר מושלם במתחם ממוזג בו הילדים גם למדו, יצרו ונהנו. גם אני.

"גינת אוכל" מתחם קסום בביתן אהרון,

המשלב בתוך מטע קלמטינות רחב, מבחר אטרקציות לילדים,

שבו הם גם לומדים ובעיקר נהנים. והמחיר ? סביר ביותר.

זה לא פוסט מתוכנן.
הוא מתחיל בשבת בבוקר כשנתקלתי בפייסבוק בסטטוס מאוכזב וזועם,

של אמא שהחליטה לשמח את ילדיה ולרכוש כרטיסים לאחת האטרקציות הכי מדוברות בחופש,

"פסטיבל הקיץ של דיסני", המחיר ממש לא נמוך ובתמורה ?

 תורים ארוכים בחום, דוכנים קטנטנים וצפופים, והופעה ברמה נמוכה.
 נחשו מה כן מושקע רחב ונוח ? החנות במתחם. 

בתחילת אוגוסט אלפי הורים מתכוננים לתאריך סיום קייטנות הקיץ,

ובכל תוכנית שמכבדת את עצמה יש אייטם על אלפי השקלים שההורים משלמים בשבועיים האלו,

 עד שמתחילה שנת הלימודים. ואני ? 

חושבת שהכל עניין של בחירה.
שאין סיבה לשלם מחירים מטורפים בשביל שום אטרקציה.
ושהעיקר החיוך. והזמן ביחד. 

דרך עדשת המצלמה - ידיים

רוב הזמן בעבודה אני יושבת מול המחשב בבית.

מעלה פוסטים לפייסבוק, בודקת נתונים עבור לקוחות, ועורכת המון תמונות בפוטושופ.

ובימים שמסך המחשב לא מול העיניים שלי, אני יוצאת לצלם. 

מגיעה ללקוחות שלי, ומספרת את הסיפור שלהם דרך עדשת המצלמה. 

המוצר שלהם והראיה שלי שמתורגמת לתמונה אחת שמסמלת עבורי סיפור.

לאחרונה אני שמה לב שיש מוטיב שחוזר כמעט בכל ימי הצילום שלי.

אני אוהבת לצלם ידיים. 

ידיים יוצרות.

יש קסם וגם גאווה בידיים יוצרות.

את הידיים של הקרמיקאית ליאת רשף צילמתי בסטודיו שלה,

הגעתי לצלם צילומי אווירה וכמובן שתיכננתי לצלם אותה בזמן העבודה,

כשצילמתי את התמונה הזאת שאלתי אותה אם היא שמה לב שהידיים שלה יוצרות צורה של לב.

גם את ליאור מסטודיו 1220 צילמתי בסטודיו שלה,

בעצם הגעתי לצלם את כלי הקרמיקה שלה שמככבים בכל המגזינים המובילים,

ואז ראיתי אותה צועדת עם ערמת קערות שבדיוק יצאו מהתנור, ברור שצילמתי.

מזל, גיסתי הגשימה חלום ופתחה לפני כשנה את "מאדאם אלקלעי",

 בית קפה חלבי במושב כרם בן זמרה,

את כל המנות בבית הקפה היא מכינה.

את המרכיבים היא שוטפת, קוצצת, מערבבת, מבשלת, אופה,
אז היה הכי טבעי לצלם את הידיים שלה עם מרק אותו הכינה במו ידיה.

כשנכנסתי לסטודיו של אסתר (Astar) בהוד השרון,
מיד הסתכלתי על שולחן העבודה שלה,
עשרות בקבוקי צבע פתוחים וסגורים, מכחולים עם כתמי צבע,
וידיים שמעבירות על מוצרי העץ משיכות צבע בטוחות.

מבעד לעדשה אני שמה לב לפרטים.
ליד עם כתמי חימר, למכחול עם כתמי הצבע,
ניואנסים דקים שלפעמים לא שמים לב אליהם.
ובעיקר מעריכה את היצירה והקסם שנוצרים מולי.

דרך עדשת המצלמה

את חופשת הקיץ התחלנו עם קטיף דובדבנים בגולן,

ומסיבת בריכה בגן של מיה ויונתן.

הטמפרטורות עולות, וגם הלחות, המדוזות הגיעו,

והחזאי מדווח כל יומיים על שרב שנגמר ואחד נוסף שצריך להגיע. 

מימין : חצר הגן במסיבת הסיום.  משמאל: אין צורך להסביר...

בחודשיים האחרונים כמעט ולא פרסמתי פוסטים,

בעצם רק אחד וגם הוא היה לפני כמה ימים....

המעבר לעצמאות בקיץ שעבר גרם לי לשינוי ב"הרגלי המחשב"

אם בעבר קמתי מוקדם בבוקר כדי להספיק לכתוב ולערוך תמונות לפני היציאה לעבודה,

היום בשעות האלו אני כבר מתחילה לעבוד מהבית.

אז הזמן לבלוג נעלם... ואני מודה שזה חסר לי. הכתיבה, העריכה וכמובן התגובות.

במושב כרם בן זמרה. מצלמת עבור לקוחות ובדרך גם מעלה תמונות לאינסטגרם...

אז אני מנסה לחזור לשגרה של כתיבה.

בין הים לקייטנה, בין צילומים ללקוח חדש וכתיבת פוסט בפייסבוק לאחר.

קיץ במיטבו. קרטיב קוקוס של Paletas ובילוי בחוף הים ביום הראשון של החופש.

ואיך נראים הימים שלי ? אפשר לראות בתמונות.
חוץ מימים בהם אני עובדת מהבית,
העבודה גורמת לי לטייל ולראות מקומות חדשים וגם מוכרים ואהובים,
לנשום... להסתכל... ולצלם...