לבבות, כוכבים והבית עם הדלת הירוקה.

חמש בבוקר. 

קולה דיאט ומחשב לפני שכולם קמים. 

אני יודעת שזה מנהג גרוע. 

גם הקולה דיאט על הבוקר וגם להתחיל את יום העבודה ממש כשקמים. 

אבל זה ההרגל שלי. 

בשעה רבע לשבע, מעירה את כולם (מון אמור כבר מזמן בעבודה..) ארוחות בוקר,
 חולצת בית ספר. קוקו עם צמה,

נעליים. אל תשכחו לצחצח שיניים ! וממשיכים לבית הספר. 

זאת שגרת הבוקר שלי.

בשנה שעברה,עוד לפני שהתחילה כיתה א',
ובדרך לגן שנמצא ממש עשר דקות מהבית,  גם שגרה והרגל. 

ליד חנות החיות עוצרים ליד המודעה הגדולה ומסתכלים על הדני הענק, התוכי ודג הזהב באקווריום השקוף, 

ברחוב רוטשילד עוברים ממש מהר את מעבר החציה הראשון כדי להספיק לעבור בירוק גם את השני,

יונתן תמיד מושך לי את היד ואני מנסה לעמוד בקצב הריצה ... קפה תמר שבקיץ כבר נסגר,
 המכולת השכונתית. בהיה בחלון הראווה של חנות הצעצועים, כל בוקר אותו המסלול.

ואז, יום אחד, יונתן נעצר ממש קרוב לגן בכניסה לבית משופץ עם דלת ירוקה,
 וביקש "אמא , צלמי אותי" ומיה מיד הצטרפה להוראה.
אז צילמתי.

 ובלב חייכתי כי כבר הייתי בטוחה שאין להם סבלנות לצילומים, מצלמות ו"תחייכו רק לשניה"

יונתן הניח את הראש על מיה בשיא הטבעיות ואני רק צילמתי. והתרגשתי.

במשך השנה התמונה הפכה לשגרה. שיגרה שונה. יש מונח כזה ?

כל יום יומיים עצרנו באותה הנקודה. חורף,אביב,קיץ,
יונתן מורה לי להכין את הפלאפון.

ועוד לפני הבקשה הוא פשוט מתיישב במדרגות ליד הדלת הירוקה ומחכה למיה. 

את התמונה שוב לפי הוראה שלהם, אני שולחת למון אמור. 

עם אייקונים אוהבים של לבבות, נשיקות וחתולים אותם מיה תמיד מוסיפה.

והבוקר חשבתי שזה הרגל נפלא. שגרה מתוקה.
בדרך לבית הספר עדיין לא מצאנו את "נקודת הצילום"
כי בינתיים אנחנו בשלב ההישרדות להספיק להגיע דקה לפני הצלצול לכיתה,
אבל אני בטוחה שגם זה יגיע. או אולי בנקודה אחרת במשך היום.

ואתם... תחשבו ...

מתי עצרתם לדקה ושלחתם סתם תמונה למי שאתם אוהבים ?

 עם המון אייקונים קיטשיים של לבבות אדומים וכוכבים מנצנצים ?
אולי זה רעיון לשגרה מבורכת של שנה חדשה ?