מה קרה כשהקשבתי לוויז וצילומים ל"בובה בלה"

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015



כשתיבת הצ'ט בפייסבוק קפצה, ראיתי שם מוכר ותמונה חייכנית.
שרון מ"בובה בלה" מותג הטקסטיל לתינוקות יצרה איתי קשר בנוגע לצילומים,
ואני התחלתי לחשוב בעצם ממתי אנחנו מכירות,
חזרתי חמש או שש שנים אחורה לתקופה בה עבדתי בעיתון נשים למגזר הדתי לאומי,
והצעתי לעורכת לכתוב כתבה על נשים שעשו שינוי רציני בקריירה,
בחרו להקים מותג משלהן ולעשות מה שהן אוהבות.

מי שמכיר את הבלוג ואותי יודע שסיפורים כאלו מרשימים אותי במיוחד,
לעזוב עולם ושגרה מוכרת וללכת עם הרבה סימני שאלה וגם הרבה ביטחון,
 לעבוד כל יום וכל שעה בסביבה אותה יצרתם ואותה אתם אוהבים.
כנראה שכבר אז משך אותי הרעיון להיות עצמאית וחיפשתי סיפורי הצלחה סביבי.

שרון הייתה אחת המרואיינות שלי והתאימה בדיוק לכתבה,
לפני שבע שנים עזבה את עבודתה כאדריכלית והשיקה את "בובה בלה" - "חפצים רכים שמחבקים" 
מותג טקסטיל לתינוקות שמציע כריות, בובות ושמיכות מתוקות.


לחיפה הגעתי באחד הימים לאחר הכניסה של מיה ויונתן לכיתה א'... התרגשות, 
ולפני ראש השנה. ה - Waze כיוון אותי לדרך בה לא חשבתי לעבור,
ואני שכבר יודעת מניסיון לא מוצלח שלאפליקציה הזאת אני מקשיבה ...
נסעתי עד ששמעתי "הגעת ליעד" כשבדרך עברתי בכל הרחובות,הסיבובים והפניות,
שאני מכירה מהילדות (כן, אני חיפאית במקור)  שמחה שהקשבתי ל"פנה ימינה ושמאלה",
נוסעת לאט ובוחנת את השינויים הקטנים יש לומר שעברו הרחובות המוכרים בהם לא עברתי כבר 20 שנים.


את הצילומים ערכנו בבית המקסים של שרון,
וברגע שהתחילו, הייתי מוכנה כל הזמן עם המצלמה, מוכנה לתפוס רגעים מתוקים,
שגורמים לחיוך. כמו התמונה הזאת של תואם המדהים.

  


צילמנו את קולקציית השמיכות החדשה של "בובה בלה" לחורף,
תמונות שמקדמות גם את אירוע הפופ אפ של המותג ברחוב שנקין בתל אביב.
אני לא יודעת מה איתכם אבל הארנב הקטן בשמיכה הנעימה, גורם לי לחייך.


לבבות, כוכבים והבית עם הדלת הירוקה.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015


חמש בבוקר. 
קולה דיאט ומחשב לפני שכולם קמים. 
אני יודעת שזה מנהג גרוע. 
גם הקולה דיאט על הבוקר וגם להתחיל את יום העבודה ממש כשקמים. 
אבל זה ההרגל שלי. 

בשעה רבע לשבע, מעירה את כולם (מון אמור כבר מזמן בעבודה..) ארוחות בוקר,
 חולצת בית ספר. קוקו עם צמה,
נעליים. אל תשכחו לצחצח שיניים ! וממשיכים לבית הספר. 
זאת שגרת הבוקר שלי.

בשנה שעברה,עוד לפני שהתחילה כיתה א',
ובדרך לגן שנמצא ממש עשר דקות מהבית,  גם שגרה והרגל. 
ליד חנות החיות עוצרים ליד המודעה הגדולה ומסתכלים על הדני הענק, התוכי ודג הזהב באקווריום השקוף, 
ברחוב רוטשילד עוברים ממש מהר את מעבר החציה הראשון כדי להספיק לעבור בירוק גם את השני,
יונתן תמיד מושך לי את היד ואני מנסה לעמוד בקצב הריצה ... קפה תמר שבקיץ כבר נסגר,
 המכולת השכונתית. בהיה בחלון הראווה של חנות הצעצועים, כל בוקר אותו המסלול.

ואז, יום אחד, יונתן נעצר ממש קרוב לגן בכניסה לבית משופץ עם דלת ירוקה,
 וביקש "אמא , צלמי אותי" ומיה מיד הצטרפה להוראה.
אז צילמתי.
 ובלב חייכתי כי כבר הייתי בטוחה שאין להם סבלנות לצילומים, מצלמות ו"תחייכו רק לשניה"
יונתן הניח את הראש על מיה בשיא הטבעיות ואני רק צילמתי. והתרגשתי.

במשך השנה התמונה הפכה לשגרה. שיגרה שונה. יש מונח כזה ?


כל יום יומיים עצרנו באותה הנקודה. חורף,אביב,קיץ,
יונתן מורה לי להכין את הפלאפון.
ועוד לפני הבקשה הוא פשוט מתיישב במדרגות ליד הדלת הירוקה ומחכה למיה. 
את התמונה שוב לפי הוראה שלהם, אני שולחת למון אמור. 
עם אייקונים אוהבים של לבבות, נשיקות וחתולים אותם מיה תמיד מוסיפה.

והבוקר חשבתי שזה הרגל נפלא. שגרה מתוקה.
בדרך לבית הספר עדיין לא מצאנו את "נקודת הצילום"
כי בינתיים אנחנו בשלב ההישרדות להספיק להגיע דקה לפני הצלצול לכיתה,
אבל אני בטוחה שגם זה יגיע. או אולי בנקודה אחרת במשך היום.

ואתם... תחשבו ...
מתי עצרתם לדקה ושלחתם סתם תמונה למי שאתם אוהבים ?
 עם המון אייקונים קיטשיים של לבבות אדומים וכוכבים מנצנצים ?
אולי זה רעיון לשגרה מבורכת של שנה חדשה ?