רגע של נוסטלגיה

פתחתי את פחית השתיה הקרה והתיישבתי על הספסל הישן מעץ,

המצלמה לידי כמו תמיד. וגנבתי כמה דקות של רוגע בבוקר שהתחיל דיי מוקדם,

ביציאה מתל אביב לקיבוץ יפעת. 

מוזאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת הוא לקוח חדש שלי,

התרגשתי להתחיל לעבוד עם הקיבוץ אליו הגיעו ההורים שלי כשעלו לארץ, לפני שישים שנה.

ועוד יותר מרגש להסתובב בתערוכה הקבועה במוזאון,

לראות את חדר האוכל, כלי העבודה והבגדים ולחשוב על הזוג הצעיר והציוני שעזב משפחה וארץ מוכרת,

לטובת חיים צנועים ועבודה קשה במקום חדש.

המבט שלי נדד לימין ולשמאל. לוקחת עוד לגימת משקה קר.

וחושבת על החום המטורף שלא עוזב אותנו.

כחלק מפעילויות המוזאון לחופש הגדול הגעתי לצלם הפנינג של "חופשת קיץ בקיבוץ"

שכללה פארק ג'ונדיר, ופעילויות מים שונות.

בין גיגיות המתכת מלאות המים ראיתי את מיה ויונתן. 

עובדים בשקט ברצינות מדהימה מכבסים בגדים ישנים עם סבון ומים,

ואז תולים את הכביסה הכבדה על חבלי הכביסה עם אטבי כביסה מעץ.

אטרציה שנראתה שולית בעיניי, סיקרנה את דור האייפון והאייפד,

שהקשיב בסבלנות ורצינות על החיים ללא מכונת כביסה, טלוויזיה ומחשב.

בהיתי בהם והחיוך לא עזב אותי. 

יש קסם בכלים הישנים של פעם שהונחו על הדשא הירוק,

בכלי האלומיניום הכסופים על שולחן חדר האוכל, בצעצועי העץ הפשוטים שנצבעו בצבעי ירוק ואדום.

יש קסם בילדים שרצים וצוחקים בקול ומזכירים לכולם שלפעמים הפשוט והישן הוא המעניין,

 ולפעמים (ואולי לרוב) כדאי לעזוב את עולם השלטים והאינטרנט ולהכיר קצת את החיים הפשוטים של פעם.