דברים שלומדים בחודש אוגוסט.

שפעילות אפייה עם אמא היא נהדרת,

אבל אל תתפלאו אם גם במשך כמה ימים לאחר מכן,

תדרכו על סוכריות קישוט בסלון ובחדר שינה.

שכמה שתתכנני שאם את כבר איתם בבית,

תכיני אוכל מזין ובריא,

בסוף פלאפל עם טחינה ופיצה נראים כאפשרות לא פחות טובה ...

שלא משנה אם היית איתם כל היום בים,

בזמן שאת כבר נוחתת עייפה על הספה אחר הצהריים,

הם שוב מבקשים ללכת לגינה.

שלמרות שהם קמים בשמונה בבוקר,

השעון הביולוגי שלך מכוון לחמש,

ואז יש את הרגע הזה בבוקר שאת כבר מחכה לשמוע את הצעדים הקטנים,

כי השקט כבר משעמם לך.

שלא משנה כמה חוברות ציור ויצירה לחופש תקני להם,

עדיין סידור העבודה של אמא ליד המחשב נראה יותר אטרקטיבי,

וכשתשבי לעבוד תמצאי בין השורות שכתבת לבבות קטנים וסמיילים צבעוניים,

שיגרמו לך לחייך.

רגע של נוסטלגיה

פתחתי את פחית השתיה הקרה והתיישבתי על הספסל הישן מעץ,

המצלמה לידי כמו תמיד. וגנבתי כמה דקות של רוגע בבוקר שהתחיל דיי מוקדם,

ביציאה מתל אביב לקיבוץ יפעת. 

מוזאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת הוא לקוח חדש שלי,

התרגשתי להתחיל לעבוד עם הקיבוץ אליו הגיעו ההורים שלי כשעלו לארץ, לפני שישים שנה.

ועוד יותר מרגש להסתובב בתערוכה הקבועה במוזאון,

לראות את חדר האוכל, כלי העבודה והבגדים ולחשוב על הזוג הצעיר והציוני שעזב משפחה וארץ מוכרת,

לטובת חיים צנועים ועבודה קשה במקום חדש.

המבט שלי נדד לימין ולשמאל. לוקחת עוד לגימת משקה קר.

וחושבת על החום המטורף שלא עוזב אותנו.

כחלק מפעילויות המוזאון לחופש הגדול הגעתי לצלם הפנינג של "חופשת קיץ בקיבוץ"

שכללה פארק ג'ונדיר, ופעילויות מים שונות.

בין גיגיות המתכת מלאות המים ראיתי את מיה ויונתן. 

עובדים בשקט ברצינות מדהימה מכבסים בגדים ישנים עם סבון ומים,

ואז תולים את הכביסה הכבדה על חבלי הכביסה עם אטבי כביסה מעץ.

אטרציה שנראתה שולית בעיניי, סיקרנה את דור האייפון והאייפד,

שהקשיב בסבלנות ורצינות על החיים ללא מכונת כביסה, טלוויזיה ומחשב.

בהיתי בהם והחיוך לא עזב אותי. 

יש קסם בכלים הישנים של פעם שהונחו על הדשא הירוק,

בכלי האלומיניום הכסופים על שולחן חדר האוכל, בצעצועי העץ הפשוטים שנצבעו בצבעי ירוק ואדום.

יש קסם בילדים שרצים וצוחקים בקול ומזכירים לכולם שלפעמים הפשוט והישן הוא המעניין,

 ולפעמים (ואולי לרוב) כדאי לעזוב את עולם השלטים והאינטרנט ולהכיר קצת את החיים הפשוטים של פעם.

מי מפחד מהחופש ?

חופש שווה כיף. 

אבל תוסיפו גם שלושה ילדים למשוואה ותוסיפו לכיף גם את המילה אתגר.

אני בכוונה לא כותבת קושי, כי אני תמיד מתפלאת על קיטורי הורים שצריכים לבלות עם הילדים בחופש,

אלא אתגר בגלל השילוב של גילאים שונים, ההחלטה שקניון מבחינתי זה לא מקום בילוי ,

וגם עובדה החשובה שנוספה אני חושבת כשמיה ויונתן היו בני שלוש,

כשבוקר אחד בחופשת סוכות הגענו לפינת חי שפורסמה באחד האתרים,

חיות, פעילות לילדים, מתחם משחקים. נשמע נחמד, לא ? 

אז זהו... שפינת החי התבררה ככלוב שמריח בצורה מזעזעת שכמעט אי אפשר לעמוד לידו,

הפעילויות היו בעצם אפיית חתיכת בצק על טבון מלוכלך,

ומתחם המשחקים היה שטח מוזנח עם מספר צעצועי ברזל שנראו כאילו נמצאים שם מקום המדינה.
המחיר לעומת זאת ? היה מאוד מעודכן וממש לא נמוך. ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שילמנו...

בוקר נחמד הפך לסיוט,

 ואמא מאוכזבת ועצבנית אחת החליטה שהכסף שלה שווה הרבה יותר

ומקפידה לבלות מאז רק במקומות שמחיר הכניסה חינם/ סביר או לפחות שווה את ההוצאה.

אז מה אנחנו עושים בחופש הגדול ?
 ים... ים... וים....

זה הבילוי המושלם עבורי וגם עבור מיה ויונתן,

קופסת פירות, קרטיב מהמוכר שצועק "אני הולך..." שני כיסאות ושימשיה,

העלות ? 50 ש"ח בערך ואנחנו מבלים בוקר בכיף.

אז תגידו, טוב אתם גרים ליד הים. זאת לא חוכמה. 

אז הנה עוד אפשרויות מומלצות...

סרט לדוגמא... 

 (כרטיסי האשראי מספקים הנחות של 1+1) , אולם ממוזג, פופקורן ענק, 

ותנסו לנתב את הילדים לסרט שגם אתם תאהבו.

מוזיאון תל אביב לדוגמא...

בשנה שעברה היינו במתחם המקסים שהקימו במוזיאון כמחווה לאנדי וורהול. 

הילדים לא שילמו עבור הכניסה, רק אני. (מפתיע, נכון ?)

ובילינו בוקר מושלם במתחם ממוזג בו הילדים גם למדו, יצרו ונהנו. גם אני.

"גינת אוכל" מתחם קסום בביתן אהרון,

המשלב בתוך מטע קלמטינות רחב, מבחר אטרקציות לילדים,

שבו הם גם לומדים ובעיקר נהנים. והמחיר ? סביר ביותר.

זה לא פוסט מתוכנן.
הוא מתחיל בשבת בבוקר כשנתקלתי בפייסבוק בסטטוס מאוכזב וזועם,

של אמא שהחליטה לשמח את ילדיה ולרכוש כרטיסים לאחת האטרקציות הכי מדוברות בחופש,

"פסטיבל הקיץ של דיסני", המחיר ממש לא נמוך ובתמורה ?

 תורים ארוכים בחום, דוכנים קטנטנים וצפופים, והופעה ברמה נמוכה.
 נחשו מה כן מושקע רחב ונוח ? החנות במתחם. 

בתחילת אוגוסט אלפי הורים מתכוננים לתאריך סיום קייטנות הקיץ,

ובכל תוכנית שמכבדת את עצמה יש אייטם על אלפי השקלים שההורים משלמים בשבועיים האלו,

 עד שמתחילה שנת הלימודים. ואני ? 

חושבת שהכל עניין של בחירה.
שאין סיבה לשלם מחירים מטורפים בשביל שום אטרקציה.
ושהעיקר החיוך. והזמן ביחד. 

דרך עדשת המצלמה - ידיים

רוב הזמן בעבודה אני יושבת מול המחשב בבית.

מעלה פוסטים לפייסבוק, בודקת נתונים עבור לקוחות, ועורכת המון תמונות בפוטושופ.

ובימים שמסך המחשב לא מול העיניים שלי, אני יוצאת לצלם. 

מגיעה ללקוחות שלי, ומספרת את הסיפור שלהם דרך עדשת המצלמה. 

המוצר שלהם והראיה שלי שמתורגמת לתמונה אחת שמסמלת עבורי סיפור.

לאחרונה אני שמה לב שיש מוטיב שחוזר כמעט בכל ימי הצילום שלי.

אני אוהבת לצלם ידיים. 

ידיים יוצרות.

יש קסם וגם גאווה בידיים יוצרות.

את הידיים של הקרמיקאית ליאת רשף צילמתי בסטודיו שלה,

הגעתי לצלם צילומי אווירה וכמובן שתיכננתי לצלם אותה בזמן העבודה,

כשצילמתי את התמונה הזאת שאלתי אותה אם היא שמה לב שהידיים שלה יוצרות צורה של לב.

גם את ליאור מסטודיו 1220 צילמתי בסטודיו שלה,

בעצם הגעתי לצלם את כלי הקרמיקה שלה שמככבים בכל המגזינים המובילים,

ואז ראיתי אותה צועדת עם ערמת קערות שבדיוק יצאו מהתנור, ברור שצילמתי.

מזל, גיסתי הגשימה חלום ופתחה לפני כשנה את "מאדאם אלקלעי",

 בית קפה חלבי במושב כרם בן זמרה,

את כל המנות בבית הקפה היא מכינה.

את המרכיבים היא שוטפת, קוצצת, מערבבת, מבשלת, אופה,
אז היה הכי טבעי לצלם את הידיים שלה עם מרק אותו הכינה במו ידיה.

כשנכנסתי לסטודיו של אסתר (Astar) בהוד השרון,
מיד הסתכלתי על שולחן העבודה שלה,
עשרות בקבוקי צבע פתוחים וסגורים, מכחולים עם כתמי צבע,
וידיים שמעבירות על מוצרי העץ משיכות צבע בטוחות.

מבעד לעדשה אני שמה לב לפרטים.
ליד עם כתמי חימר, למכחול עם כתמי הצבע,
ניואנסים דקים שלפעמים לא שמים לב אליהם.
ובעיקר מעריכה את היצירה והקסם שנוצרים מולי.

דרך עדשת המצלמה

את חופשת הקיץ התחלנו עם קטיף דובדבנים בגולן,

ומסיבת בריכה בגן של מיה ויונתן.

הטמפרטורות עולות, וגם הלחות, המדוזות הגיעו,

והחזאי מדווח כל יומיים על שרב שנגמר ואחד נוסף שצריך להגיע. 

מימין : חצר הגן במסיבת הסיום.  משמאל: אין צורך להסביר...

בחודשיים האחרונים כמעט ולא פרסמתי פוסטים,

בעצם רק אחד וגם הוא היה לפני כמה ימים....

המעבר לעצמאות בקיץ שעבר גרם לי לשינוי ב"הרגלי המחשב"

אם בעבר קמתי מוקדם בבוקר כדי להספיק לכתוב ולערוך תמונות לפני היציאה לעבודה,

היום בשעות האלו אני כבר מתחילה לעבוד מהבית.

אז הזמן לבלוג נעלם... ואני מודה שזה חסר לי. הכתיבה, העריכה וכמובן התגובות.

במושב כרם בן זמרה. מצלמת עבור לקוחות ובדרך גם מעלה תמונות לאינסטגרם...

אז אני מנסה לחזור לשגרה של כתיבה.

בין הים לקייטנה, בין צילומים ללקוח חדש וכתיבת פוסט בפייסבוק לאחר.

קיץ במיטבו. קרטיב קוקוס של Paletas ובילוי בחוף הים ביום הראשון של החופש.

ואיך נראים הימים שלי ? אפשר לראות בתמונות.
חוץ מימים בהם אני עובדת מהבית,
העבודה גורמת לי לטייל ולראות מקומות חדשים וגם מוכרים ואהובים,
לנשום... להסתכל... ולצלם...

מה למדתי החודש ... (רשמים וחוויות מניתוח מתיחת בטן)

מניתוח הקיסרי שעברתי לפני שש שנים כשילדתי את מיה ויונתן לא נשארו לי הרבה סימנים ...

סימני המתיחה נעלמו, שטפי הדם מזריקות הקלקסן דהו,

ואפילו צלקת הניתוח כמעט ולא נראית. 

אבל כמו שכתבתי לא נשארו הרבה סימנים ובכל זאת אחד נשאר. 

אם תדברו עם נשים שעברו ניתוח כזה יספרו לכן על הכאבים, ההתאוששות הלא פשוטה,

לפעמים גם על האכזבה מניתוח ולא לידה רגילה, ורק בסוף אם בכלל, יוזכר "הסינור" (עודף עור)

המזכרת שאני לא בטוחה אבל משערת שכולן נשארו איתו רזות או מלאות.

וקיום ה"סינור" הפריע לי. לא באופו שוטף וגם לא באופן אובססיבי,

ומי שמכיר אותי יודע שרוב הזמן אני בעודף משקל (אלא אם כן אני תחת משטר "שומרי משקל" וחברים)

ומקבלת אותו. לפעמים יותר, לפעמים פחות. 

כשנתקלתי בו במראה או בזווית העין חשבתי איך הייתי נראית בלי ה"מזכרת" שנשארה לי מהניתוח הקיסרי,

ואז מידי חודשיים/שלושה הסתכלתי על תמונות ברשת של לפני ואחרי. די מלחיץ.
ושוב עברו כמה חודשים... ניסיתי לחפש מידע אישי ברשת. כמעט ולא קיים. 

ולמה ? אין לי מושג. 

גם לא הכרתי אף אחת שעברה ניתוח כזה ויכלה לספר לי חוויות.

החלטתי לחכות. ידעתי שלא אוכל לתפקד עם תאומים קטנים וניתוח שכזה, 

ותמיד היו סיבות לדחות.

לפני חודשיים החלטתי שזהו. חיכיתי מספיק. הפחד והחשש בכל מקרה לא יעברו,
אחרי ביקור אצל הרופא אותו בחרתי ואישור שאני מועמדת טובה לניתוח, קבעתי תאריך לניתוח,
וידעתי שיש לי יעד וכבר אין תירוצים או דחיות. גם שילמתי מקדמה והנה עוד מחויבות.
ואז נשאר רק לחכות. לספור שבועות, ימים ואז שעות.
ביום הניתוח הסתכלתי במראה בקפל שהציק לי,בחנתי אותו וידעתי שעוד כמה שעות הוא ייעלם.
 בדרך לבית החולים האיטלקי בחיפה הסתכלתי על מון אמור שנהג,
ורציתי להגיד לו "אולי נסתובב ונחזור הביתה ?" החששות, הלחץ ההתרגשות עשו את שלהם,
אבל במקום זאת התבוננתי בחוף הים שנפרש מולנו כמו מנסה להרגיע אותי עם היופי המהפנט שלו, ושתקתי.

כמה שעות לאחר מכן התעוררתי מהניתוח, ראיתי את פנים המחייכות והמודאגות של מון אמור,
חייכתי בחזרה וידעתי שאני אחרי. עכשיו נשארה רק ההתאוששות. והיא לא פשוטה.
אחרי שעתיים/שלוש פגה לה השפעת ההרדמה ואז הגיעו נדודי שינה, הקאות וכאבים.
ספרתי את השעות עד שיגיע הבוקר...  2 בלילה, שלוש וארבע. מידי פעם מגיעה אחות לבדוק לחץ דם ואם הכל בסדר,
ואני רק מחכה לבוקר שיגיע ולמון אמור שיחזיר אותי הביתה.

שבועיים אחרי הניתוח ... סטטוס בפייסבוק.

אז מה למדתי החודש ? קצת תובנות מהניתוח ובעיקר ומהימים שאחריו.

1.
שמתיחת בטן זה דבר כואב. כואב מאוד. סופר כואב. (הבהרתי את עצמי נכון ?)

עיקר הכאבים ביום הראשון והשני אחרי הניתוח לאחר מכן הם נהפכים לנסבלים יותר אבל ממש לא נעלמים.

2.
שלכל ילד יש תגובה אחרת לעובדה שאני חייבת מנוחה ואסור לגעת בי יותר מידי.
יונתן קצת התרחק ביומיים הראשונים, הסתכל עליי לפעמים ובעיקר העסיק את עצמו,
דניאל ניסה רק לעזור, אולי זה נובע מהגיל והבגרות שלו. ומיה ? מיה דאגה.
הסתכלה עליי במבט רציני. שואלת אם "הגבס" (חגורת בטן) כואב לי,
ומידי פעם מנשקת לי את המצח כמו אמא קטנה.

3.
ארבעת השבועות אחרי הניתוח הם לא פשוטים. גם כשהכאבים עוברים,
קשה להתכופף,לשבת,לנעול נעליים, להתלבש, וכמובן שחוק מרפי עובד וכל דבר נופל מהידיים.
צריך סבלנות. כל יום יש שיפור וצריך לנשום עמוק ופשוט לבקש עזרה.
מידי פעם לקחתי כדור נגד כאבים, כריות רבות עזרו לי להתמקם במצב שהיה לי נוח,
בקיצור תמצאו מה שמקל עליכם ותיעזרו בו.

4.
בשעות השעמום ממש כיף שיש אייפד ואייפון ,
בלילה ללא שינה בבית החולים, האייפון "בידר" אותי עם תמונות של נופים אקזוטיים,
 פשיוניסטות ותמונות מעוצבות של אוכל באינסטגרם וכמובן גם גלשתי ברשת החברתית האהובה עליי פייסבוק.
האייפד איפשר לי להמשיך לעבוד גם מהספה בבית כשמידי פעם גם בדקתי מה מצב הפוסטים החדשים בfeedly,
כך שהמכשירים שאנחנו נהנים לפעמים לקטר על ההתמכרות אליהם הפכו לעזרה של ממש.

5.
קצת קיטורים ...
להתעטש זה כואב. להשתעל זה מלחיץ. חגורת הבטן מגרדת בטירוף.
בקיצור תתכוננו לימים של חוסר נוחות וכאבים.
אבל החדשות הטובות הן שכל יום אחרי הניתוח זה משתפר.

6.
עזרה. אולי זה צריך להיות הסעיף הראשון.
אי אפשר להסתדר בלי עזרה אחרי הניתוח, אי אפשר להתכופף, לקום מהספה זה פרויקט,
מקלחת זה סאגה. בקיצור אל תהיו גיבורות ותדאגו לאדם אהוב שישמע קצת קיטורים ובעיקר יפנק אתכן.



*הפוסט הזה הוא חוויות שלי נטו ולא כולל מידע רפואי אותו תוכלו למצוא ברשת,
אני ממליצה לשאול כמוני את הרופא כל שאלה  שמטרידה אותכם.

Collectie - או בית קטן במושבה

כבר כתבתי עליהן בעבר, עוד לפני שבכלל הכרתי אותן.

רק הבחנתי, בפייסבוק כמובן והתאהבתי במסגרות העץ המדויקות שלהן,

שהחליפו את אותיות העץ שקצת שיעממו אותי כבר בפינת האוכל שלנו.

וזאת התוצאה ....

צילום: אורלי אלקלעי

הן הביאו לי את המסגרות כשהיו ביום סידורים בתל אביב,

ואני גיליתי שמאחורי המותג מעורר ההשראה עומדות יערה וענת,

אחיות חייכניות שאוהבות ומוכשרות בעיצוב פנים והחליטו לפתוח את COLLECTIE - מותג להלבשת הבית.

צילום : הגר דופלט

בסטודיו שלהן שנמצא במבנה משנות השלושים ביקנעם המושבה,

ונראה כמו מקום שנמצא באחד האזורים הכפריים בארץ רחוקה וממש לא בארץ,

הן מעצבות ויוצרות שיתופי פעולה כך שהמותג מציע כל מה שצריך בשביל לרענן או לעצב מחדש,
חדר, כניסה, סלון או את כל הבית בלי שיפוץ, רק באמצעות עיצוב פנים נקי ומרשים.

צילום : הגר דופלט

מה שאהבתי בסטודיו הוא את התמהיל הנהדר שיצרו ענת ויערה,

המוצרים שאת חלקם הן יוצרות וחלקם של מותגים אחרים,

נבחרו בקפידה ויוצרים הרמוניה מבחינת הסגנון והגוונים.

גופי תאורה, מוצרי טקסטיל ומוצרי הום דקור לצד שתי קולקציות נהדרות של Collectie :

קולקציית מסגרות העץ וקולקציית עץ אלון ובטון שיצרו בשיתוף פעולה עם המעצבת חמוטל קציר

צילום : הגר דופלט

ועוד יתרון ענק יש ב Collectie - חוויות הרכישה.

החיוך, הייעוץ, ההשראה, ההרגשה שלא רק ראית וקנית אלא קיבלת הרבה יותר.

צילום: אורלי אלקלעי

לא מגיעים בזמן הקרוב ליקנעם המושבה ? 

המותג פתח חנות פופ אפ למשך שבועיים (עד 15.5) בשוק הפשפשים,

כתובת מדויקת : רחוב נחמן 6, תל אביב,  ביחד עם מותג האופנה המושלם On'nanoko

לדף הפייסבוק של Collectie