מה למדתי החודש ... (רשמים וחוויות מניתוח מתיחת בטן)

מניתוח הקיסרי שעברתי לפני שש שנים כשילדתי את מיה ויונתן לא נשארו לי הרבה סימנים ...

סימני המתיחה נעלמו, שטפי הדם מזריקות הקלקסן דהו,

ואפילו צלקת הניתוח כמעט ולא נראית. 

אבל כמו שכתבתי לא נשארו הרבה סימנים ובכל זאת אחד נשאר. 

אם תדברו עם נשים שעברו ניתוח כזה יספרו לכן על הכאבים, ההתאוששות הלא פשוטה,

לפעמים גם על האכזבה מניתוח ולא לידה רגילה, ורק בסוף אם בכלל, יוזכר "הסינור" (עודף עור)

המזכרת שאני לא בטוחה אבל משערת שכולן נשארו איתו רזות או מלאות.

וקיום ה"סינור" הפריע לי. לא באופו שוטף וגם לא באופן אובססיבי,

ומי שמכיר אותי יודע שרוב הזמן אני בעודף משקל (אלא אם כן אני תחת משטר "שומרי משקל" וחברים)

ומקבלת אותו. לפעמים יותר, לפעמים פחות. 

כשנתקלתי בו במראה או בזווית העין חשבתי איך הייתי נראית בלי ה"מזכרת" שנשארה לי מהניתוח הקיסרי,

ואז מידי חודשיים/שלושה הסתכלתי על תמונות ברשת של לפני ואחרי. די מלחיץ.
ושוב עברו כמה חודשים... ניסיתי לחפש מידע אישי ברשת. כמעט ולא קיים. 

ולמה ? אין לי מושג. 

גם לא הכרתי אף אחת שעברה ניתוח כזה ויכלה לספר לי חוויות.

החלטתי לחכות. ידעתי שלא אוכל לתפקד עם תאומים קטנים וניתוח שכזה, 

ותמיד היו סיבות לדחות.

לפני חודשיים החלטתי שזהו. חיכיתי מספיק. הפחד והחשש בכל מקרה לא יעברו,
אחרי ביקור אצל הרופא אותו בחרתי ואישור שאני מועמדת טובה לניתוח, קבעתי תאריך לניתוח,
וידעתי שיש לי יעד וכבר אין תירוצים או דחיות. גם שילמתי מקדמה והנה עוד מחויבות.
ואז נשאר רק לחכות. לספור שבועות, ימים ואז שעות.
ביום הניתוח הסתכלתי במראה בקפל שהציק לי,בחנתי אותו וידעתי שעוד כמה שעות הוא ייעלם.
 בדרך לבית החולים האיטלקי בחיפה הסתכלתי על מון אמור שנהג,
ורציתי להגיד לו "אולי נסתובב ונחזור הביתה ?" החששות, הלחץ ההתרגשות עשו את שלהם,
אבל במקום זאת התבוננתי בחוף הים שנפרש מולנו כמו מנסה להרגיע אותי עם היופי המהפנט שלו, ושתקתי.

כמה שעות לאחר מכן התעוררתי מהניתוח, ראיתי את פנים המחייכות והמודאגות של מון אמור,
חייכתי בחזרה וידעתי שאני אחרי. עכשיו נשארה רק ההתאוששות. והיא לא פשוטה.
אחרי שעתיים/שלוש פגה לה השפעת ההרדמה ואז הגיעו נדודי שינה, הקאות וכאבים.
ספרתי את השעות עד שיגיע הבוקר...  2 בלילה, שלוש וארבע. מידי פעם מגיעה אחות לבדוק לחץ דם ואם הכל בסדר,
ואני רק מחכה לבוקר שיגיע ולמון אמור שיחזיר אותי הביתה.

שבועיים אחרי הניתוח ... סטטוס בפייסבוק.

אז מה למדתי החודש ? קצת תובנות מהניתוח ובעיקר ומהימים שאחריו.

1.
שמתיחת בטן זה דבר כואב. כואב מאוד. סופר כואב. (הבהרתי את עצמי נכון ?)

עיקר הכאבים ביום הראשון והשני אחרי הניתוח לאחר מכן הם נהפכים לנסבלים יותר אבל ממש לא נעלמים.

2.
שלכל ילד יש תגובה אחרת לעובדה שאני חייבת מנוחה ואסור לגעת בי יותר מידי.
יונתן קצת התרחק ביומיים הראשונים, הסתכל עליי לפעמים ובעיקר העסיק את עצמו,
דניאל ניסה רק לעזור, אולי זה נובע מהגיל והבגרות שלו. ומיה ? מיה דאגה.
הסתכלה עליי במבט רציני. שואלת אם "הגבס" (חגורת בטן) כואב לי,
ומידי פעם מנשקת לי את המצח כמו אמא קטנה.

3.
ארבעת השבועות אחרי הניתוח הם לא פשוטים. גם כשהכאבים עוברים,
קשה להתכופף,לשבת,לנעול נעליים, להתלבש, וכמובן שחוק מרפי עובד וכל דבר נופל מהידיים.
צריך סבלנות. כל יום יש שיפור וצריך לנשום עמוק ופשוט לבקש עזרה.
מידי פעם לקחתי כדור נגד כאבים, כריות רבות עזרו לי להתמקם במצב שהיה לי נוח,
בקיצור תמצאו מה שמקל עליכם ותיעזרו בו.

4.
בשעות השעמום ממש כיף שיש אייפד ואייפון ,
בלילה ללא שינה בבית החולים, האייפון "בידר" אותי עם תמונות של נופים אקזוטיים,
 פשיוניסטות ותמונות מעוצבות של אוכל באינסטגרם וכמובן גם גלשתי ברשת החברתית האהובה עליי פייסבוק.
האייפד איפשר לי להמשיך לעבוד גם מהספה בבית כשמידי פעם גם בדקתי מה מצב הפוסטים החדשים בfeedly,
כך שהמכשירים שאנחנו נהנים לפעמים לקטר על ההתמכרות אליהם הפכו לעזרה של ממש.

5.
קצת קיטורים ...
להתעטש זה כואב. להשתעל זה מלחיץ. חגורת הבטן מגרדת בטירוף.
בקיצור תתכוננו לימים של חוסר נוחות וכאבים.
אבל החדשות הטובות הן שכל יום אחרי הניתוח זה משתפר.

6.
עזרה. אולי זה צריך להיות הסעיף הראשון.
אי אפשר להסתדר בלי עזרה אחרי הניתוח, אי אפשר להתכופף, לקום מהספה זה פרויקט,
מקלחת זה סאגה. בקיצור אל תהיו גיבורות ותדאגו לאדם אהוב שישמע קצת קיטורים ובעיקר יפנק אתכן.



*הפוסט הזה הוא חוויות שלי נטו ולא כולל מידע רפואי אותו תוכלו למצוא ברשת,
אני ממליצה לשאול כמוני את הרופא כל שאלה  שמטרידה אותכם.