בימים כאלו אני קצת נעלמת.
שותקת. חושבת. מתבוננת. מקשיבה.
הרשת מוצפת בדעות, תמונות, ידיעות, חדשות,
ולמרות הניסיון שלי לא להקשיב ולהתעדכן 24 שעות ביממה,
הדאגה והמודעות כמו מובילה בלי רצון לשלט הטלוויזיה לעוד משדר חדשות בגלל המצב.
לכל אחד יש דרך להתמודד עם המצב בצורה אחרת,
יש כאלו שאופים או מבשלים והפעולות המוכרות מרגיעות אותם,
יש כאלו שאופים או מבשלים והפעולות המוכרות מרגיעות אותם,
ואני מסדרת... מוציאה תכולת מגירה ועוד מדף, ממיינת, מקפלת ולאט לאט מצטברות שקיות של בגדים
וצעצועים למסירה, ניירות מיותרים שסתם ממלאים את המגירה, ושוב חוזרת לסדר שמרגיע אותי.
אפילו המצלמה שנמצאת איתי כל הזמן קצת והפכה כבר לשגרה, קצת נשכחה בצד.
בבקרים אני צמודה לטלוויזיה, לחדשות ולפייסבוק,
ובשעה 16:00 הבית כאילו מחליף תפאורה, ומשתנה ברגע שמיה ויונתן נכנסים הביתה,
ובטלוויזיה קולות של מיקי מאוס וחבריו מחליפים את הפרשנים בערוצים השונים,
לפעמים אני מרגישה כאילו אני מרכיבה מסיכה עם חיוך על הפנים בשעות האלו,
רוצה להגן על התמימות הילדותית שלהם.
אפילו המצלמה שנמצאת איתי כל הזמן קצת והפכה כבר לשגרה, קצת נשכחה בצד.
בבקרים אני צמודה לטלוויזיה, לחדשות ולפייסבוק,
ובשעה 16:00 הבית כאילו מחליף תפאורה, ומשתנה ברגע שמיה ויונתן נכנסים הביתה,
ובטלוויזיה קולות של מיקי מאוס וחבריו מחליפים את הפרשנים בערוצים השונים,
לפעמים אני מרגישה כאילו אני מרכיבה מסיכה עם חיוך על הפנים בשעות האלו,
רוצה להגן על התמימות הילדותית שלהם.
ובאחד מהערבים אזעקה,אחת מיני רבות ששמענו לאחרונה, יוצאים שוב לחדר המדרגות.
ובפעם הראשונה אני רואה את מיה שגם באופן רגיל לא אוהבת רעש חזק,
עוצמת את העיניים ומניחה את הידיים הקטנות שלה על האוזניים.
הבטן מתכווצת, דמעות בעיניים וחיבוק ארוך כי זה הדבר היחיד אותו אני מסוגלת לעשות.
חושבת על כל הילדים והמשפחות בדרום שבמשך שנים שומעות אזעקות וחיות במציאות אחרת.
חושבת על כל הילדים והמשפחות בדרום שבמשך שנים שומעות אזעקות וחיות במציאות אחרת.
ומרגישה חוסר אונים.
ועצב על מצב שלא חשבתי שיגיע, ואני רק מחכה שייגמר וימים שקטים ושיגרה יחזרו אלינו.
ועצב על מצב שלא חשבתי שיגיע, ואני רק מחכה שייגמר וימים שקטים ושיגרה יחזרו אלינו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה