רק ביקשתי להיות אמא

יום שלישי, 23 באפריל 2013





14.3.2011
 זה התאריך שבו התחלתי לכתוב את הפוסט, עברו כבר שנתיים,
 אבל היד או אולי הראש לא מצליח ללחוץ - "פרסם רשומה".
אני קוראת אותו לפחות פעם בחודש מאז, משנה מילה או משפט, נזכרת וישר הדמעות בעיניים.
 ההיגיון אומר לי לשחרר, אבל ההרגל גורם לי לעצור. 
בתוך עשרות הפוסטים הזוהרים והצבעוניים, נחה לה טיוטה כואבת, שהגיע הזמן לפרסם,
 את הבלוג פתחתי מתוך כוונה לשתף לא רק במוצרי איפור חדשים, וחנויות מרתקות,
אלא חשיפה אישית שהמטרה הראשונה שלה היא לרפא.
 אז ככה הוא מתחיל הפוסט שסוף סוף משתחרר מדף הטיוטות. 

פרגונל, היסטרוסקופיה, דקאפפטיל, דקסמטזון, אנדומטרין.....
אתם לא מבינים על מה אני מדברת ?
זאת היתה שגרת היומיום שלי במשך שנים.


את מון אמור הכרתי בצבא, צירוף מקרים הביא אותי, לבסיס בצפון, רחוק מהבית (ולא כמו שביקשתי....) זה היה יום חורף גשום מאוד וקר. כל הדרך באוטובוס בכיתי- לא ידעתי אם אהיה מרוצה וציפיתי לגרוע מכל, מצטערת על הפסימיות הלא אופיינית לי. כשירדתי מהאוטובוס עם כאב ראש טורדני שלא עזב במשך כמה שעות, מבעד לערפל, כמו בסרטים, ראיתי אותו עומד ומסתכל עליי. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל הבחור הצנום עם העיניים שאומרות מה שהקול לא אומר לפעמים, נכנס לי ללב ולנשמה.



אף אחד לא מאמין לי כשאני אומרת ששבועיים של חברות הספיקו למון אמור לומר את המשפט "אז מתי אנחנו מתחתנים?" שגרם לי לצחוק באותו הרגע והתקיים כמה שנים לאחר מכן כשהייתי בת 25. אחרי שלוש שנים בהן גרנו בדירה שכורה, ידענו שנינו שהשלב הבא הוא ילד, פנים קטנות שיהיו דומות קצת לי וקצת לו ויוסיפו עוד אושר ואהבה לחיים שלנו.
החודשים עברו והבדיקה החיובית לא הגיעה, בדיקות דם אליהן נשלחתי לאחר קצת פחות משנה, מגלות בעיה הורמונלית קלה ואני מוצאת את עצמי בדרך לאנדוקרינולוג , קונה קלסר קטן לשמור על הבדיקות. ניירת ועוד ניירת....פקידה ועוד פקידה ואני מגיעה לבית חולים השרון, האנדוקרינולוג מציע טיפול בכדורי איקקלומין. "ננסה שלושה חודשים " הוא אומר לי ואני בטוחה שזאת הדרך להריון המיוחד ושהכדור הזה הוא המושיע שלי, להיות יותר מדויקת ? אני כבר בטוחה שבחודש הבא אני בהריון. אבל עוד חודש עובר ועוד חודש,"אני מעביר אותך לפרופ' הומברג" אומר לי האנדוקרינולוג באדישות אחרי שלושה חודשים כשאני מגיעה עם הקלסר הקטן שעדיין אין בו תשובה חיובית. 
ניירת....ניירת.....פקידה ועוד פקידה ואני מגיעה לפגישה עם הפרופסור, לידו יושבים מתמחה או שניים, אני כבר לא זוכרת, וזה גם לא משנה לי, אני מחכה בסקרנות לראות מה הפרופסור יגיד, מסתכלת עליו ברצינות, "צריך לעלות מדרגה הוא אומר לי. נשלב גם זריקות בטיפול" ואני ? באופן מפתיע -שמחה !  בטוחה שזריקות הן השלב המנצח, אופטימית תמידית. יחד עם כדור קבוע של קורטיזון שמווסת את רמת ההורמונים הטבעית והלא רצויה שלי, מתווספות זריקות, דוקרות וכואבות, אבל ששש.....
אף מילת קיטור, בלי מילים, המטרה - הריון !

אם כמו בסרטים תופיע עכשיו כתובית של "אחרי שלושה חודשים" תוכלו לראות אותי הולכת עם דמעות בעיניים מבנין מרפאות החוץ על שביל הבטון האפור שהוביל לבית חולים "השרון" , אני מפנה אותך למחלקת I.V.F " בישר לי דקות קודם לכן הפרופסור בשיא הרצינות. והאופטימיות הנאיבית שליוותה אותי כמו חומה חזקה ומגינה מתחילה להיסדק.
ריח של חומר חיטוי חריף, פרוזדור ארוך, קפיטריה, קומה רביעית, בדיקת דם , אולטראסאונד, עוד יום ועוד יום.
שגרה עצובה, מחכה לחיוך, ליום שהבטא תהיה גבוהה מעשר, לפרפרים בבטן. ביחד עם הקורטיזון והזריקות ובעיקר ביחד עם המתח, אני עולה לאט לאט במשקל ומתנפחת, הפנים מתעגלות כתוצאה מהקורטיזון, מון אמור מתחיל לקרוא לי בחיבה "לונה" (ירח), זה היה מצחיק אם זה זה לא היה עצוב...

בחדר ההמתנה בנות עם חלוקים ורודים, מחכות להיכנס לחדר ניתוח לשאיבת ביציות (חלק מפרוצדורת ה- I.V.F) ואני מבוהלת מסתכלת עליהן בעיניים מפוחדות ,מנסה לא לנעוץ מבטים, מנסה הכל רק לא להגיע וללבוש את החלוק הורוד שכל כך מאיים עליי. בדיעבד, אני לא מבינה מאיפה נבע הפחד שגורם לי לקבל עוד תשובה שלילית ועוד תשובה שלילית ולבקש כל פעם טיפול אחר עם מינון אחר של זריקות,  רק לא להגיע וללבוש חלוק ורוד שמשמעותו- I.V.F . הפחד ריחף לו במודעות, הלחיץ אותי, שיבש את דרך החשיבה ההגיונית ועיכב אותי.
באחד הימים אני מגיעה למחלקה להמשך טיפול, את הדרך חוסם לי רופא לא מוכר ומכריז שהפרופסור עבר לבית חולים אחר והוא הרופא שלי עכשיו. אני ממש לא מרוצה מהשינוי, ובתור מי שלא מצטיינת בפוקר פייס, חוסר שביעות הרצון מורגש ,אודם או מייק אפ לא יכולים למחוק או לטשטש את המבט המאוכזב בעיניים. מי ידע שד"ר בר חוה שחסם את דרכי יהיה המלאך שלי - הרופא שליווה, עודד, המליץ, עזר, הרופא שלא משנה כמה מילים יאמרו או יכתבו לא יסבירו אפילו במעט את התודה שאני חייבת לו. אין מספיק מילים.


זוכרים את הכתובית של הסרט ? הנה עוד כתובית : "עשרה חודשים לאחר מכן" אין ברירה המעבר ל I.V.F הוא בלתי נמנע. אני מגיעה לבית חולים בחודש אפריל לשלב ממנו פחדתי אבל לפי החלטת הרופא אין ברירה, החלוק הורוד, ההרדמה שמלחיצה אותי, עולה עוד מדרגה, עוד שלב, מפוחדת אבל מרכיבה מסיכה מחייכת שמשדרת לכולם שהכל ורוד ואופטימי. אני מוסיפה לקלסר הקטן דפים של טיפול IVF ראשון ולמחרת מחכה לטלפון לו כל הנשים עם החלוק הורוד מחכות - השיחה בה מבשרת הפקידה מהמחלקה כמה עוברים הופרו מהטיפול. האופטימיות חוזרת אליי, אני באמת מאמינה שעברנו שלב וההיריון כבר קרוב מתמיד. טלפון מהרופא יום למחרת מבשר שמכל 21 הביציות שנשאבו, אף אחת לא הופרתה, הטיפול הנוכחי נכשל הוא אומר, צריך לשנות קצת את הטיפול ,אני סוגרת את הטלפון, 14:00 בצהריים,יום עבודה רגיל ומסביבי מלא אנשים, רעש והמולה ואף אחד לא שם לב לדמעות שזולגות בלי שליטה.
אז מחכים חודש ומתחילים מהתחלה, הפרוזדור, הקפיטריה, הריצה בבוקר, להספיק את כל התהליך לפני העבודה, אף אחד לא יודע על החיים הכפולים- השניים, שמתרחשים לפני השעה תשע בבוקר. במהלך השבועיים שקודמים לטיפול השני, נראה שהכל משתבש. אולטראסאונד מכאיב במיוחד, רופא שמתוכנן להיות במילואים דווקא ביום הטיפול שלי, זריקה שנעשית ללא עדינות - מקפיצה אותי מכאב ומחזירה אותי לקרקע ולמצב שאני כל הזמן תוהה מתי כבר יגמר ?
שוב חלוק ורוד, שאיבה , החזרה, "שלושה עוברים שרדו" אומר לי ד"ר בר חוה בבוקר החזרת העוברים לרחם, ההחזרה נעשית תחת מעקב אולטראסאונד, ואני רואה שלוש נקודות קטנות שמונחות בחלל הטלוויזיה שהוא בעצם חלל הרחם שלי, ואין שמחה ממני, האופטימיות חוזרת אליי בתוך שניות , הנה התינוק שלי !

שבועיים לאחר מכן - בדיקה ביתית, שבע בבוקר,יש פס? אני מחכה ובוהה במקלון הבדיקה, אין פס ! "אני לא בהריון" אני אומרת למון אמור בפלאפון מנסה להסתיר את האכזבה שלי, וממשיכה לבית החולים לבדיקות הדם אותם אני מחויבת לעשות. בצהריים אני מתקשרת לשמוע תוצאות, מחכה לתוצאה השלילית אותה בישרה לי הבדיקה הביתית בבוקר. הרופא שעונה אומר לי "רגע, אני זוכר את השם שלך" והלב שלי מתחיל לרקוד בעצבנות, אולי בכל זאת ? בטא 21 הוא אומר לי- "את בהריון ותבואי עוד יומיים לעוד בדיקת דם ". אני מנתקת את הטלפון בוכה וצוחקת ביחד, המילים שרק נאמרו לי לפני שניות מהדהדות בראש, אבל דקה לאחר מכן, אני מחליטה שיש טעות, הרופא בטוח התבלבל - התשובה החיובית שייכת לאחרת ולא לי, אני שוב מתקשרת, והרופא עונה לי את אותה התשובה, הבטא החיובית שלי. אני בהריון.

מהרגע הזה התחיל הריון מדהים ורגוע בן תשעה חודשים, שמרתי על תזונה נכונה , מה שבדרך כלל לא נהוג אצלי, שחיתי כל בוקר בבריכה , הפסקתי לשתות את גלוני הקולה דיאט שאני שותה תמיד ולא היתה מאושרת ממני.
דניאל נולד בלידת ואקום, ב- 31.4.2001 אחרי מסע של שלוש שנים, יום למחרת בשש בבוקר הסתכלתי עליו ישן במיטה הקטנה שילוב של מון אמור ושלי כמו שחלמתי. בחוץ התחיל לרדת גשם שוטף, הגשם האחרון של אותו החורף, דרך החלון ראיתי את המים שוטפים את האבק מהשבילים ומהעצים והרגשתי שגם הדמעות והסבל שעברתי נשטפים יחד איתם.
הגענו לבית עם סלקל קטן מלא באושר עצום, הנה סוף סוף גם אנחנו הורים.



שלוש שנים לאחר מכן, רצינו להרחיב את המשפחה ולהביא אח או אחות לדניאל, הבעיה ויותר חשוב מזה - הפתרון לבעיה כבר ידוע, ואני כבר מדמיינת את ההיריון הקרוב. אני מתחילה טיפול ראשון, השמות של הזריקות קצת השתנו, הטיפול קצת שונה אבל אני כבר מכירה את החלוק הורוד ומחייכת, לא מבינה ממה חששתי. טיפול ראשון- התשובה שלילית.
עוברים לטיפול השני שמבשר: חיובי. האושר עילאי, אבל הבחילות שמתחילות אחרי כמה ימים וההרגשה המזעזעת שלא מוכרת לי מתחילת ההריון הקודם, מוזרה לי. אולטראסאונד ראשון, פעימות הלב שנשמעות מהנקודה הקטנה שמרצדת על המסך, מסמנת לי את סוף מסע הסבל ותחילת מסע של תשעה חודשים מאושרים.
תבואי עוד שבועיים אומר לי הרופא ואני בקושי שומעת אותו, אני רוצה לצרוח מאושר, אני בהריון, אני בהריון !!!

אנחנו מגיעים, יומיים לפני יום הולדת חמש של דניאל, אני מסתכלת על מסך האולטראסאונד הקטן מחכה לראות את הנקודה הקטנה, לשמוע את דפיקות הלב המהירות, אבל רק משפט אחד אני שומעת "אני מצטער, אבל העובר לא התפתח"  יום חמישי, שתיים בצהריים, זאת היתה השעה שהלב שלי נשבר, זאת לא קלישאה- יש הרגשה כזאת, הלב מתנפץ לרסיסים , הרעש של ההתנפצות מהדהד בגוף, האנרגיות נעלמות בשניה. שש מילים שנפצו את החלום שבניתי לחודשים הקרובים. שש מילים שלא מניחות לי עד היום כי רגשות האשם מציפים אותי, אני משחזרת כל יום , כל שעה, כל מעשה. בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר. יומיים לאחר מכן אני מגיעה לבית חולים איכילוב, יש לפעמים הפתעות אומרת לי הרופאה שצריכה לבדוק אותי לפני הגרידה, אבל לא היו הפתעות. בהופעה של שלום חנוך עם שלמה ארצי חודש לאחר מכן אני בוכה כשאני שומעת את השיר "מאיה", יודעת שמון אמור היה בטוח שהנה מגיעה ה"מאיה" שלו. (בניגוד לזוגות שמתלבטים ימים וחודשים על שם התינוק לנו היה ברור עוד לפני בכלל שידענו את מין העובר שזאת "מאיה")



שנה לאחר מכן, אני אחרי שישה טיפולים, תשובות שליליות ושתי חיוביות ששוב שנגמרו באכזבה ודמעות. כשהטיפול השמיני נכשל,היה ערב פסח, 2008. שוב שלילי, ד"ר בר חווה מתקשר ובסוף השיחה מאחל לי חג שמח, אני בקושי מצליחה לענות לו, הדמעות עולות תוך שניה. כמה דקות אחרי שיחה, אני עומדת מול המראה , מסתכלת כמה שמנתי, חושבת כמה הורמונים הזרקתי, בודקת את כל שטפי הדם הכחולים מהזריקות שמקשטים לי את הבטן ומרגישה שהנפש שלי הלכה לאיבוד, בתוך כל המרדף המטורף הזה להיות שוב אמא, כמו שעון חול שהפכו אותו, ומגיע לגרגיר החול האחרון, נגמרו לי האנרגיות והעיניים כבויות, כבר בלי דמעות.


בעולם העצוב שהופך להיות פסימי מחודש לחודש אני מסרבת להיכנע לעצבות ומדביקה על הדלת מדבקה שעליה כתוב "חלומות מתגשמים". כל בוקר ביציאה מהבית, תלווה אותי הסיסמא הקיטשית שאני כל כך מאמינה בה. אני מחליטה בכוחות שהיום קשה לי להבין כבר מאיפה גייסתי אותם, ללכת לטיפול אלטרנטיבי ולהפסיק את הטיפולים, עד שהרפואה הקונבנציונלית תמצא את הפתרון לבעיה שלי, בדרך גם מחליפה בית חולים בלי הרבה ברירה (מכסת הטיפולים הפרטיים דרך קופת החולים שלי הסתיימה) , ושבוע אחר שבוע מגיעה באותה השעה לטיפול רפלקסולוגיה אצל מעיין הנטורופתית. מעיין ממלאת אותי באנרגיות חיוביות והכי חשוב - נותנת לי נקודת ראיה שונה על בעיות בהן אני נתקלת. עשרה חודשים עוברים, ובדיקות דם מיוחדות מוצאות עוד בעיה שהצטרפה לבעיה ההורמונלית, אני מחליטה לחזור לעוד טיפול בבית חולים וולפסון שמסתיים גם הוא בתוצאה שלילית.

באחד מהבקרים, בדרך לעבודה אני מדברת עם ידידה שלא מודעת למצב,"למה את לא נכנסת שוב להריון ?"
היא שואלת. דניאל גדול כבר, את ממש אגואיסטית.....את חושבת רק על הקריירה שלך. המילים ה"דואגות" מכאיבות לי, ובמקום לנתק את השיחה, אני משקרת: "קודם הקידום בעבודה אני אומרת", זה יותר חשוב לי... אני ממשיכה בשקרים, אבל בלב חושבת אם רק היית יודעת... כמה קל לשפוט ולבקר את האחר, בלי מחשבה, בלי רגישות מינימלית...  לזרוק מילים לאוויר.

ביום שלישי בפגישה הקבועה אצל מעיין הנטורופתית , אני מחליטה לגלות לה פרט שלא גיליתי לאף אחד - בתוך הארנק שלי מקופלת היטב, בין תעודת הזהות לכרטיס מועדון של מעצב אופנה, תמונת האולטראסאונד מההריון שלא הצליח, אני לא מצליחה לזרוק אותה לפח, מבחינתי למרות שכבר עברו שנתיים, העצב והמועקה שבלב , לא מניחים. מעיין מופתעת מהגילוי שלי ומכריזה בנחישות שאני חייבת לזרוק את התמונה לפני הטיפול ומסבירה לי גם למה, בעיניה אני רואה את החשיבות שהיא מייחסת למעשה ומקשיבה לה. מעיין היא אחד האנשים הבודדים איתם הרגשתי פתוחה ומוגנת מספיק בכדי לדבר והשיחות איתה, ביחד עם השקט והרוגע שלה העניקו לי נקודת מחשבה קצת שונה. אני קמה למחרת בבוקר מסתכלת היטב על התמונה, תמונה שגרמה לי כל כך הרבה אושר וגם עצב בלתי נתפס וכמו רובוט אני לוקחת מספריים וגוזרת אותה לחתיכות קטנות ולפח. ההרגשה עצובה אבל משחררת, אני ממשיכה בשגרת היומיום. 
לא לוותר.

ועוד שינוי קורה בזכות מעיין. באחת השיחות שלנו מנסה מעיין לפצח קצת את פני המסיכה החייכניות שלי, שמסתירות כל כך הרבה. "שני דברים קשים לי בטיפול" אני אומרת לה כשהדמעות מתחילות לעלות בעיניים, מסתכלת לרגע על קופסת הקלינקס שנחה לה תמיד על השולחן כאילו מחכה לדמעות שייספגו ויציפו אותה. האחד הוא הורדת שלושת הטבעות שלי, ומסירתן למון אמור לפני הכניסה לחדר הניתוח, אני אף פעם לא מורידה את הטבעות שלי. כל פעם שאני מבצעת את הפעולה הטכנית, אותה מחויבים לבצע לפני הכניסה לחדר הניתוח,  הדמעות מתחילות לרדת בלי שליטה, אין לי הסבר לקושי הזה וגם אין לי סיבה. הדבר השני הוא מנורות חדר הניתוח, מסת המנורות העגולה כמו בסרטים שמאיימות ומסנוורות אותי בקור שלהן - מקפיאות אותי. ובגלל שזה הדבר האחרון שאני רואה כל פעם לפני שאני נרדמת, הן מלחיצות אותי וגורמות לי להירדם בכל פעם עם דמעות בעיניים.
מעיין אומרת לי משהו שמלווה אותי עד היום - "לפעמים אנחנו נעולים בציפייה למשהו שבסוף בכלל לא יקרה. אנחנו נעולים בתוך דפוס מסוים שלא בהכרח יתקיים".למחרת בבוקר אני מגיעה לבית החולים ומתחילה בהכנות לפני הכניסה לחדר הניתוח. מון אמור שלוקח את דניאל לבית ספר מאחר קצת, והאחות מכריחה אותי להוריד את הטבעות שלי ולהניח אותם לבדבתיק שלי - דפוס ראשון שנשבר. כשאני נכנסת חצי שעה לאחר מכן לחדר הניתוח עם שקיות הניילון הכחולות על כפות הרגליים, אני נשכבת על מיטת חדר הניתוח ומחכה לסנוור הקר של המנורות המלחיצות אבל קולטת שהנה עוד דפוס נשבר - אין שם מנורות מסנוורות. זאת הפעם הראשונה שאני נרדמת עם חיוך קטן על השפתיים.

יולי 2008, תחילת טיפול עשירי... שוב -  בית חולים וולפסון, נסיעה, אולטראסאונד, בדיקת דם, כנראה יבטלו את הטיפול, הוא לא מתפתח כמו שצריך, מנסה למצוא נקודות חיוביות בבעיות. תמיד אופטימית אני אומרת למון אמור שגם הטיפול המנצח של דניאל לווה בהמון בעיות, אז אולי זה סימן טוב ? זה היה טיפול מוזר, ציסטה שהופיעה ואיימה על התהליך ואז נעלמה, תגובה איטית מידי של הגוף לזריקות ואז פתאום תגובה טובה. ובכל זאת מחליטים לבצע את ההחזרה של העוברים, יום קודם, אני מגיעה לבר מיצוה של אחיין שלי בכותל-  פתק ודמעות. ובבוקר אני בבית החולים, אחראית המעבדה יוצאת אליי ואומרת - "רציתי לדעת למי תהיה תשובה חיובית בעוד שבועיים, העוברים מעולים" ואני מתרגשת , רמת האופטימיות שלי עולה אל על ואני יוצאת עם חיוך שמרוח לי על הפנים ולא יורד במשך כמה שעות. שבועיים לאחר מכן, אני מגיעה לבדיקות הדם לבדיקת הריון ומתברר שהקדמתי ביום, הלחץ עושה את שלו. אני מבקשת שבכל זאת יערכו לי את הבדיקות, ואז באמצע ישיבת עבודה עצבנית במיוחד אני מקבלת s.m.s עם שתי מילים ממון אמור: "הבדיקות הצליחו".



תשעה חודשים לאחר מכן, בשבוע 38+2  נולדו מיה ויונתן. ההריון היה די שיגרתי, קצת בחילות, שוב אני שוחה כל בוקר באישור הרופא כמובן, בדיקת מי שפיר, מעקב אצל הרופא, לא אומרת כמעט לאף אחד שאני בהריון תאומים  - כאילו לא מאמינה שזה אמיתי.
"אני אבא לשלושה" שולח מון אמור הודעה לכל החברים ב- 17.4.2009, ואין מאושרת ממני.




לפרסם את הפוסט או לא ? במשך שנים טיפולי ההפריה היו סוד שלי,
בקושי דיברתי על התהליך, גם עם אנשים קרובים מאוד.
הרגשתי שאף אחד לא יכול להבין אותי ואת מה שאני עוברת, גם לא רציתי לראות פנים מרחמות.
את הפוסט אני כותבת עם דמעות בעיניים נזכרת בחוסר האונים והשאלה שאף אחד לא יכול היה לענות עליה,
 מתי זה ייגמר ?
אני מקווה שמי שלובשת חלוק ורוד תתמלא אופטימיות.


חודשיים אחרי הלידה של מיה ויונתן היינו בהופעה של שלום חנוך בקיסריה.
גם הפעם בכיתי כשהוא שר "מאיה", רק שהפעם זה היה מאושר.

חלומות מתגשמים !




47 תגובות :

  1. כמה מוכר.
    כמה דמעות הזלתי בקריאה. הכל צף ועלה.
    5 שנים של ניסיונות. 2 IVF.
    אחד שנדם בשבוע 10 ואחד נוסף שבסופו הגיעו התאומים.
    ואכן, חלומות מתגשמים.

    השבמחק
  2. אני תמיד קוראת בהערצה והערכה אין סופית סיפורים אישיים כאלה... בלתי נתפס כמה תעצומות נפש צריך בשביל משהו שאחרות לא משקיעות בו אפילו מחשבה... את כותבת כ''כ יפה...תמשיכו להנות משלישיית האושר... :-)

    השבמחק
  3. הפוסט שלך הרג אותי, גם בלי לדעת בדיוק על מה את מדברת ובתור מישהי שלא עברה אפילו הריון "רגיל", עדיין הרגשתי את הבטן מתכווצת. מצד אחד - סבל שאני לא יכולה לתאר. מצד שני, זכית ב-3 פרסים נהדרים ובאושר רב. אז הבטן אולי מתכווצת, אבל הלב מתרחב!

    השבמחק
  4. לא היה כדאי לקרוא את הפוסט הזה באמצע המשרד. כולם תהו למה אני בוכה ומחייכת באותו הזמן :). אין לי מספיק מילים כדי לתאר את ההערצה שיש לי לנשים שעברו את התהליך הנוראי הזה ושעדיין מתמידות ומשיכות בדרך למטרה החשובה יותר מכל! רק נותר לי לאחל לכם שתמשיכו ליהנות משלושת הבובונים המקסימים שלכם :)

    השבמחק
  5. שולחת לך חיבוק ענקי, ריגשת אותי מאוד ♥

    השבמחק
  6. הרגת אותי!!!! כל כך מזדהה, כל כך מבינה, רק מי שעובר את התהליך מבין כמה חוזק נפשי צריך.
    רק בריאות!!

    השבמחק
  7. גם אני פה עם עיניים רטובות באמצע המשרד ריגשת אותי מאד כל הכבוד על ההתמדה! במיוחד אחרי שכבר הצלחת שלא ויתרת על ההיריון השני.....הדרך הכ"כ לא פשוטה הזאת......גם אני טרם עברתי היריון אך אני שמחה בשבילך שזה כבר מאחורייך ועכשיו נותר לך רק להינות מהם! תודה על הפוסט החשוב והמרגש והאופטימי הזה!

    השבמחק
  8. תודה ששיתפת אותנו, אני לא מפסיקה לבכות... התמונה האחרונה פשוט תמונה של אושר. אושר שנלחמו עליו הרבה

    השבמחק
  9. אורלי יקרה.
    קראתי אותך, מילה במילה, לא מפספסת.
    מעריצה אותך על הנחישות, על האופטימיות, על החיבור לכאב.
    בטח שלפרסם!
    שמחה מאד מאד בשבילך, בשבילכם.
    את מהממת, ואת כותבת נפלא.
    אופירה

    השבמחק
  10. מאוד ריגשת אותי. תודה שכתבת ושיתפת. למרות שלא עברתי את זה, הכתיבה שלך הצליחה להכניס אותי לעולמך ולהרגיש ולו רק לשניה ובקטנה, את מה שעבר עלייך. בריאות ואושר.

    השבמחק
  11. תודה על השיתוף, אני מדמיינת עד כמה זה לא היה קל בכלל לפתוח ככה את זה לעולם הוירטואלי. תמונה אחרונה בהחלט מבטאת בדיוק את האושר שלכם. 3>

    השבמחק
  12. אין לתאר כמה כוחות נפשיים צריך בשביל לעבור את זה שוב ושוב ואת תיארת את זה באופן כל כך מרגש. את אישה אמיצה וחזקה ואני שמחה שבחרת לשתף. נשיקות :)

    השבמחק
  13. יקירה, בהתחלה חשבתי לחזק ולחבק אבל את לא צריכה את זה, לא באמת. את אחת הנשים היותר חזקות שאני מכירה ואת אפילו לא צריכה להגיד מילה בשביל שזה יורגש. משהו בשקט שלך, בדרך בה את נכנסת אל חדר והכל בו פתאום נעצר. לפחות זו הייתה התחושה שלי בפעם הראשונה שנפגשנו, אני זוכרת איך נגשת אל השולחן והמחשבה הראשונה שלי הייתה "מגניב, היא בחרה לשבת איתנו" אז לא ידעתי למה אבל ידעתי שיש בך משהו מיוחד.

    כשהתחלתי לעקוב אחרי הבלוג גיליתי אסתטיקה נדירה שמדברת אליי, חושפנית מבלי באמת לחשוף דבר וידעתי שהבלוג הוא חלק מנשמתך והפוסט הזה הוא עוד הוכחה לכך.

    אחת למיליון שנה ואם יש לך מזל אתה נמצא בנוכחותה של גדולה ומצליח לזהות אותה. כך הרגשתי אז ובמעט הפעמים שנפגשנו.

    אני אינו אדם שמעריץ. אני מעריכה יכולות וכישורים אך מעולם לא הערצתי אף אחד ובמקרה שלך, את יקירה יוצאת מן הכלל.

    מעריצה תמיד... שחר

    השבמחק
  14. לא משנה כמה זמן עבר מאז שכתבת את הפוסט ועד לפירסומו, אין עלייך, מאחלת לכם המון שנים מאושרות וקלות מהיום.

    השבמחק
  15. wow
    סחתיין על האומץ ! זה לא פשוט להיחשף כך...
    את גיבורה !!! [את וכל הנשים שעברו/עוברות/יעברו זאת]

    השבמחק
  16. מאמא אחת לשניה: את מדהימה, גיבורה וחזקה.

    אני מאחלת לך שנים רבות ומאושרות עם ילדייך.

    אין כמו אהבה של אמא!

    השבמחק
  17. מדהימה! כמה תעצומות נפש צריך כדי לעבור את זה, וכמה כדי להביא את עצמך לכתוב עליו.
    קראתי כל מילה ומילה לאט, כדי להרגיש אותך ואת התחושות שלך, וריגשת מאוד.
    חיבוק ענק ונשיקות!

    השבמחק
  18. איזה פוסט מדהים ומרגש!
    אני לא יכולה אפילו לתאר את הכוחות העצומים שדרושים כדי לעבור תהליך כזה, להחליט לעבור אותו פעם שנייה ובסוף עוד לדבר על זה בצורה כ"כ גלויה בבלוג.

    השבמחק
  19. חברה שלחה לי את הפוסט הזה, וכשהתחלתי לקרוא אותו הבנתי למה ... גם עברתי תהליך דומה של הפריות והפלות.וכשיחררתי הגיע הבן הקטן שלי בלי שום הפריות וטיפולים ואף בגיל ארבעים. כך שאני מאמינה בלשחרר ואז זה מגיע.

    השבמחק
  20. אורלי יקירה, השערות שלי סומרות דקות ארוכות לאחר קריאת הפוסט המרגש והעוצמתי הזה ועיניי מלאות בדמעות. אשה חזקה את ! את נותנת בפוסט הזה תקווה לנשים אחרות שעוברות או חושבות לעבור את התהליך המייגע והסוחט הזה. תודה שחלקת עימנו. מאחלת לך ולמשפחתך המון אושר ואהבה. שולחת לך חיבוק וירטואלי חם.

    השבמחק
  21. אורלי היקרה, הפוסט הזה העלה לי דמעות בעיניים - מרגש ומרתק. תודה ששיתפת.

    השבמחק
  22. כל כך ריגשת אותי! אני שמחה שפרסמת ועוד יותר שמחה שלבסוף, לאחר כל התלאות, הפכתם למשפחה. מלאה בהערכה למסע שעברתם יחדיו וגם בתקווה עבור זוגות אחרים שנאלצים לעבור מסעות דומים. כל הכבוד לך! כל הכבוד לבן זוגך! תמשיכו לגדול יחדיו וליהנות מהמשפחה שיצרתם.

    השבמחק
  23. את נהדרת. כמה כוח יש לנשים? זה בלתי נתפס. הכוח לעבור את כל המסע הזה והכוח לחלוק.

    השבמחק
  24. אורלי יקרה את מדהימה! הפוסט הזה פשוט מרגש, מקסים ואמיץ!!
    אני שמחה שאת אחרי ושבסופו של התהליך הקשה זכית לפיצוי מדהים שכזה!! מגיע לך!
    מאחלת לכם המון אושר, בריאות ומזל!!!
    נשיקות מדהימה אחת <3

    השבמחק
  25. פוסט מדהים, וכמישהי שעברה תהליך דומה (תהליכי פוריות, וIVF שבסופו נולדה הילדה המקסימה שלנו)- מצאתי את עצמי מזדהה ומתרגשת. כל הכבוד לך על הפוסט האמיץ הזה, מאחלת לך ולמשפחתך רק טוב ובריאות.

    השבמחק
  26. מרגש!!! תהליך מייסר שבסופו חיוך :)
    יופי של פוסט, שמחה ששיתפת למען כאלה שנמצאות במצב דומה וצריכות נקודות אור.

    השבמחק
  27. לא מסוגלת לכתוב תגובה עניינית כי אני פשוט יושבת ובוכה כאן במשרד מול כולם ואף אחד לא מבין מה קורה לי ודבר היחיד שבא לי לעשות, זה לקום לסגור את המחשב לרץ לגן של הקטנה ולחבק אותה

    השבמחק
  28. קראתי את הפוסט אתמול, ופשוט ישבתי ובכיתי.
    חשבתי שהיום יהיו לי את המילים הנכונות לתאר עד כמה ריגשת אותי ואין לי מילים כאלה...
    אני רק מתרגשת כל פעם לראות את התמונה האחרונה ולהבין איזה אישה מדהימה את שלא ויתרת!

    השבמחק
  29. תודה על השיתוף. נראה ששיחרר אותך. חיבוק גדול לאישה חזקה וחכמה עם הרבה כוחות. בטוחה שהשיתוף יביא אור ותקווה לרבות שחוות קושי. יפעת קייטס

    השבמחק
  30. וואו, חנקת אותי.... איזה פוסט כנה ומעורר תקוה. חיבוק גדול ושכל חלומותיכם יתגשמו תמיד,
    ומילה על הצילום של מברשות השיניים - נפלא!

    השבמחק
  31. דעמות של עצב אושר עצב ושוב אושר. אני מול המחשב בעבודה ופשוט זולגת.
    שמחה שיש סוף טוב לסיפור שלך.

    השבמחק
  32. אני בוכה פה בבית... את מדהימה. ואם רקמת את זה-אין רקמה שתעמוד בפנייך.

    השבמחק
  33. אורלי יקרה,
    ריגשת אותי עד דמעות. תודה רבה על השיתוף ושולחת לך חיבוק גדול.
    מירב

    השבמחק
  34. את מהממת בחוזק שלך!
    תודה רבה ששיתפת :)

    השבמחק
  35. אני קוראת את הבלוג שלך מדי פעם, ןהיום (ששי) נכנסתי לראות מה חדש, מרגש, מקסים ומעלה לחלוחית בעין, (הבחירה בשם מאיה כל כך ברורה לי!). אחרי חודשיים שעברו עלי עם קשיים באנרגיות שליליות ואכזבה מהחיים פשוט מרומם לקרוא את הפוסט הזה, הצלחת להעביר אנרגיות וחשיבה חיובית. תודה לך, מאחלת לך ולכם בריאות, אהבה והרבה אושר.

    השבמחק
  36. כמה קלילות ויפות התמונות של הקטנים שאת מעלה תמיד בפוסטים שלך. וכמה עוצמות נפש ודמעות נדרשו ממך כדי להגיע לאן שהגעת, כך שתוכלי לפרסם את כל אותן תמונות שתמיד מעלות חיוך...
    את אישה חזקה, אמיצה ומדהימה. תודה על השיתוף. רק טוב.
    אתם נראים משפחה נהדרת.

    השבמחק
  37. טוב אז לא יודעת איך להגיב אבל באמת שריגשת אני אף פעם לא מגיבה אבל הפעם הייתי חייבת. הכוח שלך הוא דוגמא לכך שאף פעם לא לומר אף פעם תמיד יש פתרון פשוט צריך לנסות. הייתה לי בעייה הורמונאלית שממש הקשתה לי על החיים אומנם לא גדולה ומשמעותית כמו להביא ילדים (עדיין לא בשלב הזה) וכל פעם אמרו לי תנסי את זה ואת זה וכך התגלגלתי גם מרופא לרופא מבדיקה לבדיקה יוצאת בוכה ונמאס מהכדורים מהמשחות מהכאב כל פעם הייתי קוראת דברים ומנסה למצוא פתרונות לבד עד שמצאתי לבד מה עובדת לי ולא התייאשתי ולא הייתי מוכנה להגיד לו אני לא יכולה לדמיין מה אעשה אם אתקל בקושי כזה עצום כמו שאת עברת בהצלחה עם הרבה כוחות נפשיים. ואני מאחלת לך ולמשפחתך רק אושר ובריאות והכתיבה שלך נהדרת ומעוררת השראה.

    השבמחק
  38. מרגש כ"כ!
    קשה לי לדמיין אילו כוחות נפשיים צריך לכל הזה, ואני רק יכולה לומר שאת גדולה, גדולה מהחיים!
    אינני אמא עדיין, כך שאינני יכולה להבין , אך הנחישות, העקשנות והדבקות במטרה שלך הם לא דברים שהולכים ברגל!

    השבמחק
  39. במשך שנים לא יכולתי להבין את כל מי שהרתה אחרי טיפולים וכאילו "שכחה" את ההרגשה הזו רגע אחרי. לפני שלוש שנים ואחרי 7 שנות המתנה, גם אני שכחתי איך זה מרגיש, בשנייה שנילי שלי יצאה לעולם.
    הבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור לטיפולים, והדחקתי כל זיכרון מהם (למרות שהבטחתי לעצמי שזה לא יקרה).
    והיום, עם בטן בועטת של חודש שביעי, אני יושבת כאן ומוצפת מחדש...כמה רחוק הזיכרון ההוא וכמה קרוב...וכמה קרוב החלום הבא..
    מאחלת לך וביחד איתך לכל הבנות בחלוקים הורודים- הרבה חלומות מתגשמים וקרובים!

    השבמחק
  40. כל מילה בפוסט הזה הזכירו לי את ימי הדקירות. הבדיקות . הציפיות , האכזבות , הנסיונות החלטות להצליח בכל מחיר.
    העקשנות האין סופית , וההצלחה שהגיעה. ב13.8.85 כשנולדה ביתי יקרתי ענבל אחות לביתי הבכורה שחיכתה בציפיה לאחותה 9 חודשים .
    והמוטו שגידלתי אותן שחלומות מתגשמים ותמיד תמיד רדפו אחרי החלום שלכן.שלך דורית

    השבמחק
  41. וואו, כמה דמעות...מסתבר שהכאב הזה שמלווה את כל התהליך תמיד יצוף כשנזכר במה שעברנו.
    אני הלכתי בסדר הפוך: שנתיים של טיפולים אלטרנטיביים (הכל) ואז הפריית מבחנה.
    אני זוכרת היטב שיום לפני ההחזרה בדקתי באינטרנט והיתה הופעה של שלום חנוך ומשה לוי בהרצליה. כמובן שהלכנו כי הוא הרגיעון שלי ויותר מזה, למחרת כששכבתי על המיטה כדי להחזיר את העוברים (פעם ראשונה שלי ואחרונה לשמחתי) התעקשתי לשמוע את שלום חנוך ב- MP3 אבל משום מה הוא לא פעל (לחץ, לחץ). הרופא נאלץ לרדת למטה, לחדר המתנה כדי שבן זוגי דאז יסדר את ה- MP3 וכך עצמתי את העיניים והתחברתי לקול המרגש של שלום חנוך והעוברים נחו להם ברחם כשאני נרגעת עם שלום חנוך. בסופו של דבר נולדו לי תאומות ובחודש הראשון בפגיה שרתי להן את מאיה של שלום ואת "בואי ליהיא" גם של שלום. אבל לבסוף בחרתי להם שמות אחרים (בעצת נומרולוג). שלום חנוך תמיד יהיה חלק מתהליך הצלחת הטיפול וכמו שהמטפלת שלך עלתה על העניין, חשוב מאוד לעשות את התהליך ברוגע ושלווה.

    השבמחק
  42. שלום יקרה,
    שוטטתי והגעתי לבלוג היפהפה שלך... הוא נראה לי מקסים ונרשמתי לעדכונים ממך.

    ואז הגעתי גם לפוסט העצוב, המרגש והמדהים הזה.
    ממש בכיתי כשקראתי. וכל כך שמחתי בסוף!!
    גם אני חוויתי חויות מהסוגים שתיארת (אבל הרבה פחות כואב וממושך..)
    אני כל כך שמחה בשבילך, ומאחלת לך הרבה הרבה אושר עם ילדייך המתוקים ובעלך התומך.

    השבמחק
  43. תודה על פוסט מרגש!
    זה מחזק, עכשיו בזריקות, בציפיות ובאכזבות... לפעמים חלומות מתגשמים. מקווה כמו תמיד שזה הטיפול האחרון

    השבמחק
  44. אורלי איזה יופי של פוסט!! הכי מעורר השראה שיש! כל הכבוד לך.. את ממש מזכירה לי אותי בימים אלו.
    אני כרגע נמצאת בשלב של אחרי החזרה.. במהלך השבועיים המורטים עצבים עד לבדיקת בטא. אני אחרי טיפול רביעי.. עוד מעט שנה בטיפולי IVF.
    בדיוק מתחילה להרגיש כאבי מחזור ומתחילה לפקפק בהצלחת הטיפול..
    אבל כמו שאמרת וכמובן מאמצת למוטו שלי - חלומות מתגשמים!! והם בהחלט יתגשמו ואזכה להיות אמא בע"ה ואזכה להביא ילד יחד עם בעלי היקר והאהוב.. אמן.
    תודה על סיפור נפלאאא

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התגובה המרגשת :)
      למרות שעברו כבר תשע שנים,
      (מיה ויונתן בני תשע)
      אני עדיין זוכרת מצויין את התקופה הזאת,
      כל הרגשות, הציפיות, החלומות,
      מאחלת לך המון בהצלחה :)
      כתבתי את הפוסט כי רציתי לשתף את הסיפור שלי,
      ואני שמחה שאהבת את הפוסט :)

      מחק
  45. שלום לכולם, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי שירה אליהו, אני בת 40, התחתנתי בגיל 31, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואים בעלי הפך להיות כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא עמוס מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהבת אותו שאני לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שלי הבעל חוזר אליי, אבל הכל בלי עזרה, בוכה ובוכה מבקש עזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אלאבה, אמרה לי שהוא איש גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים בבנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, dralaba3000@gmail.com או ה-WhatsApp / viber שלו עם המספר הזה +1(425) 477-2744. אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, מאוד הופתעתי, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם נתקלתם בבעיה דומה, פנו אליו מיד ופתרו את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עד חי

    השבמחק