רק ביקשתי להיות אמא

14.3.2011

 זה התאריך שבו התחלתי לכתוב את הפוסט, עברו כבר שנתיים,
 אבל היד או אולי הראש לא מצליח ללחוץ - "פרסם רשומה".
אני קוראת אותו לפחות פעם בחודש מאז, משנה מילה או משפט, נזכרת וישר הדמעות בעיניים.

 ההיגיון אומר לי לשחרר, אבל ההרגל גורם לי לעצור. 

בתוך עשרות הפוסטים הזוהרים והצבעוניים, נחה לה טיוטה כואבת, שהגיע הזמן לפרסם,
 את הבלוג פתחתי מתוך כוונה לשתף לא רק במוצרי איפור חדשים, וחנויות מרתקות,
אלא חשיפה אישית שהמטרה הראשונה שלה היא לרפא.
 אז ככה הוא מתחיל הפוסט שסוף סוף משתחרר מדף הטיוטות. 

פרגונל, היסטרוסקופיה, דקאפפטיל, דקסמטזון, אנדומטרין.....

אתם לא מבינים על מה אני מדברת ?

זאת היתה שגרת היומיום שלי במשך שנים.

את מון אמור הכרתי בצבא, צירוף מקרים הביא אותי, לבסיס בצפון, רחוק מהבית (ולא כמו שביקשתי....) זה היה יום חורף גשום מאוד וקר. כל הדרך באוטובוס בכיתי- לא ידעתי אם אהיה מרוצה וציפיתי לגרוע מכל, מצטערת על הפסימיות הלא אופיינית לי. כשירדתי מהאוטובוס עם כאב ראש טורדני שלא עזב במשך כמה שעות, מבעד לערפל, כמו בסרטים, ראיתי אותו עומד ומסתכל עליי. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל הבחור הצנום עם העיניים שאומרות מה שהקול לא אומר לפעמים, נכנס לי ללב ולנשמה.

אף אחד לא מאמין לי כשאני אומרת ששבועיים של חברות הספיקו למון אמור לומר את המשפט "אז מתי אנחנו מתחתנים?" שגרם לי לצחוק באותו הרגע והתקיים כמה שנים לאחר מכן כשהייתי בת 25. אחרי שלוש שנים בהן גרנו בדירה שכורה, ידענו שנינו שהשלב הבא הוא ילד, פנים קטנות שיהיו דומות קצת לי וקצת לו ויוסיפו עוד אושר ואהבה לחיים שלנו.

החודשים עברו והבדיקה החיובית לא הגיעה, בדיקות דם אליהן נשלחתי לאחר קצת פחות משנה, מגלות בעיה הורמונלית קלה ואני מוצאת את עצמי בדרך לאנדוקרינולוג , קונה קלסר קטן לשמור על הבדיקות. ניירת ועוד ניירת....פקידה ועוד פקידה ואני מגיעה לבית חולים השרון, האנדוקרינולוג מציע טיפול בכדורי איקקלומין. "ננסה שלושה חודשים " הוא אומר לי ואני בטוחה שזאת הדרך להריון המיוחד ושהכדור הזה הוא המושיע שלי, להיות יותר מדויקת ? אני כבר בטוחה שבחודש הבא אני בהריון. אבל עוד חודש עובר ועוד חודש,"אני מעביר אותך לפרופ' הומברג" אומר לי האנדוקרינולוג באדישות אחרי שלושה חודשים כשאני מגיעה עם הקלסר הקטן שעדיין אין בו תשובה חיובית. 

ניירת....ניירת.....פקידה ועוד פקידה ואני מגיעה לפגישה עם הפרופסור, לידו יושבים מתמחה או שניים, אני כבר לא זוכרת, וזה גם לא משנה לי, אני מחכה בסקרנות לראות מה הפרופסור יגיד, מסתכלת עליו ברצינות, "צריך לעלות מדרגה הוא אומר לי. נשלב גם זריקות בטיפול" ואני ? באופן מפתיע -שמחה !  בטוחה שזריקות הן השלב המנצח, אופטימית תמידית. יחד עם כדור קבוע של קורטיזון שמווסת את רמת ההורמונים הטבעית והלא רצויה שלי, מתווספות זריקות, דוקרות וכואבות, אבל ששש.....

אף מילת קיטור, בלי מילים, המטרה - הריון !

אם כמו בסרטים תופיע עכשיו כתובית של "אחרי שלושה חודשים" תוכלו לראות אותי הולכת עם דמעות בעיניים מבנין מרפאות החוץ על שביל הבטון האפור שהוביל לבית חולים "השרון" , אני מפנה אותך למחלקת I.V.F " בישר לי דקות קודם לכן הפרופסור בשיא הרצינות. והאופטימיות הנאיבית שליוותה אותי כמו חומה חזקה ומגינה מתחילה להיסדק.
ריח של חומר חיטוי חריף, פרוזדור ארוך, קפיטריה, קומה רביעית, בדיקת דם , אולטראסאונד, עוד יום ועוד יום.
שגרה עצובה, מחכה לחיוך, ליום שהבטא תהיה גבוהה מעשר, לפרפרים בבטן. ביחד עם הקורטיזון והזריקות ובעיקר ביחד עם המתח, אני עולה לאט לאט במשקל ומתנפחת, הפנים מתעגלות כתוצאה מהקורטיזון, מון אמור מתחיל לקרוא לי בחיבה "לונה" (ירח), זה היה מצחיק אם זה זה לא היה עצוב...

בחדר ההמתנה בנות עם חלוקים ורודים, מחכות להיכנס לחדר ניתוח לשאיבת ביציות (חלק מפרוצדורת ה- I.V.F) ואני מבוהלת מסתכלת עליהן בעיניים מפוחדות ,מנסה לא לנעוץ מבטים, מנסה הכל רק לא להגיע וללבוש את החלוק הורוד שכל כך מאיים עליי. בדיעבד, אני לא מבינה מאיפה נבע הפחד שגורם לי לקבל עוד תשובה שלילית ועוד תשובה שלילית ולבקש כל פעם טיפול אחר עם מינון אחר של זריקות,  רק לא להגיע וללבוש חלוק ורוד שמשמעותו- I.V.F . הפחד ריחף לו במודעות, הלחיץ אותי, שיבש את דרך החשיבה ההגיונית ועיכב אותי.
באחד הימים אני מגיעה למחלקה להמשך טיפול, את הדרך חוסם לי רופא לא מוכר ומכריז שהפרופסור עבר לבית חולים אחר והוא הרופא שלי עכשיו. אני ממש לא מרוצה מהשינוי, ובתור מי שלא מצטיינת בפוקר פייס, חוסר שביעות הרצון מורגש ,אודם או מייק אפ לא יכולים למחוק או לטשטש את המבט המאוכזב בעיניים. מי ידע שד"ר בר חוה שחסם את דרכי יהיה המלאך שלי - הרופא שליווה, עודד, המליץ, עזר, הרופא שלא משנה כמה מילים יאמרו או יכתבו לא יסבירו אפילו במעט את התודה שאני חייבת לו. אין מספיק מילים.


זוכרים את הכתובית של הסרט ? הנה עוד כתובית : "עשרה חודשים לאחר מכן" אין ברירה המעבר ל I.V.F הוא בלתי נמנע. אני מגיעה לבית חולים בחודש אפריל לשלב ממנו פחדתי אבל לפי החלטת הרופא אין ברירה, החלוק הורוד, ההרדמה שמלחיצה אותי, עולה עוד מדרגה, עוד שלב, מפוחדת אבל מרכיבה מסיכה מחייכת שמשדרת לכולם שהכל ורוד ואופטימי. אני מוסיפה לקלסר הקטן דפים של טיפול IVF ראשון ולמחרת מחכה לטלפון לו כל הנשים עם החלוק הורוד מחכות - השיחה בה מבשרת הפקידה מהמחלקה כמה עוברים הופרו מהטיפול. האופטימיות חוזרת אליי, אני באמת מאמינה שעברנו שלב וההיריון כבר קרוב מתמיד. טלפון מהרופא יום למחרת מבשר שמכל 21 הביציות שנשאבו, אף אחת לא הופרתה, הטיפול הנוכחי נכשל הוא אומר, צריך לשנות קצת את הטיפול ,אני סוגרת את הטלפון, 14:00 בצהריים,יום עבודה רגיל ומסביבי מלא אנשים, רעש והמולה ואף אחד לא שם לב לדמעות שזולגות בלי שליטה.
אז מחכים חודש ומתחילים מהתחלה, הפרוזדור, הקפיטריה, הריצה בבוקר, להספיק את כל התהליך לפני העבודה, אף אחד לא יודע על החיים הכפולים- השניים, שמתרחשים לפני השעה תשע בבוקר. במהלך השבועיים שקודמים לטיפול השני, נראה שהכל משתבש. אולטראסאונד מכאיב במיוחד, רופא שמתוכנן להיות במילואים דווקא ביום הטיפול שלי, זריקה שנעשית ללא עדינות - מקפיצה אותי מכאב ומחזירה אותי לקרקע ולמצב שאני כל הזמן תוהה מתי כבר יגמר ?
שוב חלוק ורוד, שאיבה , החזרה, "שלושה עוברים שרדו" אומר לי ד"ר בר חוה בבוקר החזרת העוברים לרחם, ההחזרה נעשית תחת מעקב אולטראסאונד, ואני רואה שלוש נקודות קטנות שמונחות בחלל הטלוויזיה שהוא בעצם חלל הרחם שלי, ואין שמחה ממני, האופטימיות חוזרת אליי בתוך שניות , הנה התינוק שלי !

שבועיים לאחר מכן - בדיקה ביתית, שבע בבוקר,יש פס? אני מחכה ובוהה במקלון הבדיקה, אין פס ! "אני לא בהריון" אני אומרת למון אמור בפלאפון מנסה להסתיר את האכזבה שלי, וממשיכה לבית החולים לבדיקות הדם אותם אני מחויבת לעשות. בצהריים אני מתקשרת לשמוע תוצאות, מחכה לתוצאה השלילית אותה בישרה לי הבדיקה הביתית בבוקר. הרופא שעונה אומר לי "רגע, אני זוכר את השם שלך" והלב שלי מתחיל לרקוד בעצבנות, אולי בכל זאת ? בטא 21 הוא אומר לי- "את בהריון ותבואי עוד יומיים לעוד בדיקת דם ". אני מנתקת את הטלפון בוכה וצוחקת ביחד, המילים שרק נאמרו לי לפני שניות מהדהדות בראש, אבל דקה לאחר מכן, אני מחליטה שיש טעות, הרופא בטוח התבלבל - התשובה החיובית שייכת לאחרת ולא לי, אני שוב מתקשרת, והרופא עונה לי את אותה התשובה, הבטא החיובית שלי. אני בהריון.

מהרגע הזה התחיל הריון מדהים ורגוע בן תשעה חודשים, שמרתי על תזונה נכונה , מה שבדרך כלל לא נהוג אצלי, שחיתי כל בוקר בבריכה , הפסקתי לשתות את גלוני הקולה דיאט שאני שותה תמיד ולא היתה מאושרת ממני.
דניאל נולד בלידת ואקום, ב- 31.4.2001 אחרי מסע של שלוש שנים, יום למחרת בשש בבוקר הסתכלתי עליו ישן במיטה הקטנה שילוב של מון אמור ושלי כמו שחלמתי. בחוץ התחיל לרדת גשם שוטף, הגשם האחרון של אותו החורף, דרך החלון ראיתי את המים שוטפים את האבק מהשבילים ומהעצים והרגשתי שגם הדמעות והסבל שעברתי נשטפים יחד איתם.
הגענו לבית עם סלקל קטן מלא באושר עצום, הנה סוף סוף גם אנחנו הורים.

שלוש שנים לאחר מכן, רצינו להרחיב את המשפחה ולהביא אח או אחות לדניאל, הבעיה ויותר חשוב מזה - הפתרון לבעיה כבר ידוע, ואני כבר מדמיינת את ההיריון הקרוב. אני מתחילה טיפול ראשון, השמות של הזריקות קצת השתנו, הטיפול קצת שונה אבל אני כבר מכירה את החלוק הורוד ומחייכת, לא מבינה ממה חששתי. טיפול ראשון- התשובה שלילית.
עוברים לטיפול השני שמבשר: חיובי. האושר עילאי, אבל הבחילות שמתחילות אחרי כמה ימים וההרגשה המזעזעת שלא מוכרת לי מתחילת ההריון הקודם, מוזרה לי. אולטראסאונד ראשון, פעימות הלב שנשמעות מהנקודה הקטנה שמרצדת על המסך, מסמנת לי את סוף מסע הסבל ותחילת מסע של תשעה חודשים מאושרים.
תבואי עוד שבועיים אומר לי הרופא ואני בקושי שומעת אותו, אני רוצה לצרוח מאושר, אני בהריון, אני בהריון !!!

אנחנו מגיעים, יומיים לפני יום הולדת חמש של דניאל, אני מסתכלת על מסך האולטראסאונד הקטן מחכה לראות את הנקודה הקטנה, לשמוע את דפיקות הלב המהירות, אבל רק משפט אחד אני שומעת "אני מצטער, אבל העובר לא התפתח"  יום חמישי, שתיים בצהריים, זאת היתה השעה שהלב שלי נשבר, זאת לא קלישאה- יש הרגשה כזאת, הלב מתנפץ לרסיסים , הרעש של ההתנפצות מהדהד בגוף, האנרגיות נעלמות בשניה. שש מילים שנפצו את החלום שבניתי לחודשים הקרובים. שש מילים שלא מניחות לי עד היום כי רגשות האשם מציפים אותי, אני משחזרת כל יום , כל שעה, כל מעשה. בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר. יומיים לאחר מכן אני מגיעה לבית חולים איכילוב, יש לפעמים הפתעות אומרת לי הרופאה שצריכה לבדוק אותי לפני הגרידה, אבל לא היו הפתעות. בהופעה של שלום חנוך עם שלמה ארצי חודש לאחר מכן אני בוכה כשאני שומעת את השיר "מאיה", יודעת שמון אמור היה בטוח שהנה מגיעה ה"מאיה" שלו. (בניגוד לזוגות שמתלבטים ימים וחודשים על שם התינוק לנו היה ברור עוד לפני בכלל שידענו את מין העובר שזאת "מאיה")

שנה לאחר מכן, אני אחרי שישה טיפולים, תשובות שליליות ושתי חיוביות ששוב שנגמרו באכזבה ודמעות. כשהטיפול השמיני נכשל,היה ערב פסח, 2008. שוב שלילי, ד"ר בר חווה מתקשר ובסוף השיחה מאחל לי חג שמח, אני בקושי מצליחה לענות לו, הדמעות עולות תוך שניה. כמה דקות אחרי שיחה, אני עומדת מול המראה , מסתכלת כמה שמנתי, חושבת כמה הורמונים הזרקתי, בודקת את כל שטפי הדם הכחולים מהזריקות שמקשטים לי את הבטן ומרגישה שהנפש שלי הלכה לאיבוד, בתוך כל המרדף המטורף הזה להיות שוב אמא, כמו שעון חול שהפכו אותו, ומגיע לגרגיר החול האחרון, נגמרו לי האנרגיות והעיניים כבויות, כבר בלי דמעות.

בעולם העצוב שהופך להיות פסימי מחודש לחודש אני מסרבת להיכנע לעצבות ומדביקה על הדלת מדבקה שעליה כתוב "חלומות מתגשמים". כל בוקר ביציאה מהבית, תלווה אותי הסיסמא הקיטשית שאני כל כך מאמינה בה. אני מחליטה בכוחות שהיום קשה לי להבין כבר מאיפה גייסתי אותם, ללכת לטיפול אלטרנטיבי ולהפסיק את הטיפולים, עד שהרפואה הקונבנציונלית תמצא את הפתרון לבעיה שלי, בדרך גם מחליפה בית חולים בלי הרבה ברירה (מכסת הטיפולים הפרטיים דרך קופת החולים שלי הסתיימה) , ושבוע אחר שבוע מגיעה באותה השעה לטיפול רפלקסולוגיה אצל מעיין הנטורופתית. מעיין ממלאת אותי באנרגיות חיוביות והכי חשוב - נותנת לי נקודת ראיה שונה על בעיות בהן אני נתקלת. עשרה חודשים עוברים, ובדיקות דם מיוחדות מוצאות עוד בעיה שהצטרפה לבעיה ההורמונלית, אני מחליטה לחזור לעוד טיפול בבית חולים וולפסון שמסתיים גם הוא בתוצאה שלילית.

באחד מהבקרים, בדרך לעבודה אני מדברת עם ידידה שלא מודעת למצב,"למה את לא נכנסת שוב להריון ?"
היא שואלת. דניאל גדול כבר, את ממש אגואיסטית.....את חושבת רק על הקריירה שלך. המילים ה"דואגות" מכאיבות לי, ובמקום לנתק את השיחה, אני משקרת: "קודם הקידום בעבודה אני אומרת", זה יותר חשוב לי... אני ממשיכה בשקרים, אבל בלב חושבת אם רק היית יודעת... כמה קל לשפוט ולבקר את האחר, בלי מחשבה, בלי רגישות מינימלית...  לזרוק מילים לאוויר.

ביום שלישי בפגישה הקבועה אצל מעיין הנטורופתית , אני מחליטה לגלות לה פרט שלא גיליתי לאף אחד - בתוך הארנק שלי מקופלת היטב, בין תעודת הזהות לכרטיס מועדון של מעצב אופנה, תמונת האולטראסאונד מההריון שלא הצליח, אני לא מצליחה לזרוק אותה לפח, מבחינתי למרות שכבר עברו שנתיים, העצב והמועקה שבלב , לא מניחים. מעיין מופתעת מהגילוי שלי ומכריזה בנחישות שאני חייבת לזרוק את התמונה לפני הטיפול ומסבירה לי גם למה, בעיניה אני רואה את החשיבות שהיא מייחסת למעשה ומקשיבה לה. מעיין היא אחד האנשים הבודדים איתם הרגשתי פתוחה ומוגנת מספיק בכדי לדבר והשיחות איתה, ביחד עם השקט והרוגע שלה העניקו לי נקודת מחשבה קצת שונה. אני קמה למחרת בבוקר מסתכלת היטב על התמונה, תמונה שגרמה לי כל כך הרבה אושר וגם עצב בלתי נתפס וכמו רובוט אני לוקחת מספריים וגוזרת אותה לחתיכות קטנות ולפח. ההרגשה עצובה אבל משחררת, אני ממשיכה בשגרת היומיום. 
לא לוותר.

ועוד שינוי קורה בזכות מעיין. באחת השיחות שלנו מנסה מעיין לפצח קצת את פני המסיכה החייכניות שלי, שמסתירות כל כך הרבה. "שני דברים קשים לי בטיפול" אני אומרת לה כשהדמעות מתחילות לעלות בעיניים, מסתכלת לרגע על קופסת הקלינקס שנחה לה תמיד על השולחן כאילו מחכה לדמעות שייספגו ויציפו אותה. האחד הוא הורדת שלושת הטבעות שלי, ומסירתן למון אמור לפני הכניסה לחדר הניתוח, אני אף פעם לא מורידה את הטבעות שלי. כל פעם שאני מבצעת את הפעולה הטכנית, אותה מחויבים לבצע לפני הכניסה לחדר הניתוח,  הדמעות מתחילות לרדת בלי שליטה, אין לי הסבר לקושי הזה וגם אין לי סיבה. הדבר השני הוא מנורות חדר הניתוח, מסת המנורות העגולה כמו בסרטים שמאיימות ומסנוורות אותי בקור שלהן - מקפיאות אותי. ובגלל שזה הדבר האחרון שאני רואה כל פעם לפני שאני נרדמת, הן מלחיצות אותי וגורמות לי להירדם בכל פעם עם דמעות בעיניים.
מעיין אומרת לי משהו שמלווה אותי עד היום - "לפעמים אנחנו נעולים בציפייה למשהו שבסוף בכלל לא יקרה. אנחנו נעולים בתוך דפוס מסוים שלא בהכרח יתקיים".למחרת בבוקר אני מגיעה לבית החולים ומתחילה בהכנות לפני הכניסה לחדר הניתוח. מון אמור שלוקח את דניאל לבית ספר מאחר קצת, והאחות מכריחה אותי להוריד את הטבעות שלי ולהניח אותם לבדבתיק שלי - דפוס ראשון שנשבר. כשאני נכנסת חצי שעה לאחר מכן לחדר הניתוח עם שקיות הניילון הכחולות על כפות הרגליים, אני נשכבת על מיטת חדר הניתוח ומחכה לסנוור הקר של המנורות המלחיצות אבל קולטת שהנה עוד דפוס נשבר - אין שם מנורות מסנוורות. זאת הפעם הראשונה שאני נרדמת עם חיוך קטן על השפתיים.

יולי 2008, תחילת טיפול עשירי... שוב -  בית חולים וולפסון, נסיעה, אולטראסאונד, בדיקת דם, כנראה יבטלו את הטיפול, הוא לא מתפתח כמו שצריך, מנסה למצוא נקודות חיוביות בבעיות. תמיד אופטימית אני אומרת למון אמור שגם הטיפול המנצח של דניאל לווה בהמון בעיות, אז אולי זה סימן טוב ? זה היה טיפול מוזר, ציסטה שהופיעה ואיימה על התהליך ואז נעלמה, תגובה איטית מידי של הגוף לזריקות ואז פתאום תגובה טובה. ובכל זאת מחליטים לבצע את ההחזרה של העוברים, יום קודם, אני מגיעה לבר מיצוה של אחיין שלי בכותל-  פתק ודמעות. ובבוקר אני בבית החולים, אחראית המעבדה יוצאת אליי ואומרת - "רציתי לדעת למי תהיה תשובה חיובית בעוד שבועיים, העוברים מעולים" ואני מתרגשת , רמת האופטימיות שלי עולה אל על ואני יוצאת עם חיוך שמרוח לי על הפנים ולא יורד במשך כמה שעות. שבועיים לאחר מכן, אני מגיעה לבדיקות הדם לבדיקת הריון ומתברר שהקדמתי ביום, הלחץ עושה את שלו. אני מבקשת שבכל זאת יערכו לי את הבדיקות, ואז באמצע ישיבת עבודה עצבנית במיוחד אני מקבלת s.m.s עם שתי מילים ממון אמור: "הבדיקות הצליחו".

תשעה חודשים לאחר מכן, בשבוע 38+2  נולדו מיה ויונתן. ההריון היה די שיגרתי, קצת בחילות, שוב אני שוחה כל בוקר באישור הרופא כמובן, בדיקת מי שפיר, מעקב אצל הרופא, לא אומרת כמעט לאף אחד שאני בהריון תאומים  - כאילו לא מאמינה שזה אמיתי.
"אני אבא לשלושה" שולח מון אמור הודעה לכל החברים ב- 17.4.2009, ואין מאושרת ממני.

לפרסם את הפוסט או לא ? במשך שנים טיפולי ההפריה היו סוד שלי,
בקושי דיברתי על התהליך, גם עם אנשים קרובים מאוד.
הרגשתי שאף אחד לא יכול להבין אותי ואת מה שאני עוברת, גם לא רציתי לראות פנים מרחמות.
את הפוסט אני כותבת עם דמעות בעיניים נזכרת בחוסר האונים והשאלה שאף אחד לא יכול היה לענות עליה,
 מתי זה ייגמר ?

אני מקווה שמי שלובשת חלוק ורוד תתמלא אופטימיות.

חודשיים אחרי הלידה של מיה ויונתן היינו בהופעה של שלום חנוך בקיסריה.
גם הפעם בכיתי כשהוא שר "מאיה", רק שהפעם זה היה מאושר.

חלומות מתגשמים !