שבועיים וחצי של שמיים כחולים.

חזרנו הביתה ביום שלישי בערב.

שבועיים במיאמי ושלושה ימים במקום הכי שמח בעולם. דיסניוורלד.

מרחבים. נסיעות. שמיים כחולים. והמון ג'אנק פוד.

וגם M&M מכל הצבעים והסוגים.

פחדתי מהנסיעה.

לא מהטיסה עצמה. אלא מזמן הטיסה עם שלושה ילדים.
בדמיוני יונתן מתרוצץ במסדרון של המטוס, מיה לא מרגישה טוב ומקיאה.
דניאל כבר גדול אז לא נכנס לתרחישי האימה שדמיינתי בראש,
שבסופם כל נוסעי המטוס מסתכלים עליי במבט של "אין חינוך" בירידה מהמטוס.
אז הופתעתי.
הטיסות עברו בקלות יחסית, הרבה בזכות המשחקים באייפד, וסרטי ילדים שהוקרנו בטיסה,
ואני שלא סתם דמיינתי, חששתי ודאגתי.
(נסו אתם לתפוס ילד שרץ במהירות ובלי פחד, על מסוע בנתב"ג ועוד בכיוון ההפוך, זה לא פשוט ...
 וגם לא מצחיק כמו שנשמע כשמספרים על הסיטואציה שקרתה לנו בחופשה שעברה שלנו )
נשמתי לרווחה כשירדנו מהמטוס במיאמי, 20 שעות בערך אחרי שיצאנו מהבית. 

טיול וחופשה בארה"ב מאופיינים בקלות מכל הבחינות :
לינה, אוכל, נסיעות.
לא תסתבכו באף אחד מהתחומים.
הכבישים ענקיים ומסודרים מאוד מבחינת שילוט ונקודות עצירה,
מבחר של מסעדות פשוטות נמצאות בכל מקום,
גם מקדונלד'ס, בורגר קינג ודאנקין דונטס ... יאמי.
וגם בתחום בתי מלון נרשם מבחר מרשים, ממלונות יוקרה ועד מלונות בסיסיים.

פעם כשהיינו נוסעים לחו"ל היינו מתנתקים. 

היום האינטרנט רודף אחרינו. לטוב ולרע.

כך יצא שהתעדכנו מעט באתרי החדשות על הנעשה בארץ,
אבל רוב הזמן היינו מנותקים ובעקבות זאת גם יחסית חסרי דאגות.
יש משהו בעיר החוף הזאת שגורמת לך להירגע.
השמיים הכחולים, המים שמקיפים אותך בכל מקום ואולי הבתים הקטנים שצבועים בצבעי פסטל,
כי מי שצובע את הבית שלו בורוד חייב להיות שמח ואופטימי, לא ? 

אז חזרנו לג'ט לג, לצפירות בכביש, לשיפוצים של הרכבת הקלה,
לטדי שכולנו התגעגענו אליו וקיבל אותנו בכישכושי זנב אינטנסיביים,
ולשגרת היומיום.