בשבע וחצי בבוקר יצאנו מתל אביב לכיוון צפון הארץ,
התכנון היה להגיע מוקדם לגולן לקטיף דובדבנים באחד מהמטעים באזור.
כמובן שהמצלמה איתי וגם חטיפים לדרך, בקבוקי מים ואייפד שנמצא תמיד בתיק בנסיעות,
ויוצא במקרה והשעמום בספסל האחורי גובר והריבים בין מיה, יונתן ודניאל מתחילים.
התכנון גם היה שזה יהיה פוסט בלי הרבה מילים.
רק של תמונות קסומות של הפרי האדום והמתוק, של השמיים המעוננים שקיבלו אותנו,
ושל החיוכים של הילדים שנהנו כל כך. אבל בכל זאת יש קצת.
ולמה ? בגלל שעד שהגענו לקטיף עברנו נסיעה ארוכה מתל אביב ואז אכזבה,
כשהבנו (שלמרות שיצאנו בשעה מוקדמת יחסית אלינו...) שהמטע אליו הגענו כבר עמוס ולא מומלץ להיכנס אליו.
משם המשכנו לחפש מטעים אחרים מה שגרר עיכוב נוסף וכתוצאה מכך גם תור ארוך בקופות הכניסה.
בקיצור, לקח הרבה זמן, אנרגיה וסבלנות עד שראינו את עצי הפרי, אבל אז כמובן נהנינו מכל רגע.
ברגע שנכנסנו למטע שכחנו את הדרך הארוכה והמעייפת והתרכזנו לחלוטין בחוויה המקסימה,
מזג האוויר חייך אלינו, ואני לא יודעת מי התלהב יותר מון אמור, אני או הילדים,
כי כל שניה נשמעו קריאות התלהבות של אחד מאיתנו שבטוח שמצא את הפרי הכי יפה והכי טעים.
וגם קריאות התלהבות ברגע שטעמנו את הפרי המתוק שרק קטפנו מהעץ,
ואין מה לומר הטריות מורגשת והפירות פשוט בעלי טעם מדהים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה