לשדה החמניות הגענו קצת באיחור, למרות שהן עדיין פוטוגניות להפליא,
וכל שתי דקות הגיע עוד רכב ובו אנשים שראו את השדה הצהוב מהכביש ורצו לצלם אותו מקרוב.
כרגע החמניות הגדולות ומלאות הגרעינים כבר התעייפו וחלקן נובלות.
אבל עדיין שדה החמניות הרשים אותי, אולי בגלל שבמשך שנים זה היה הפרח האהוב עלי,
(היום אין כמעט פרח שאני לא אוהבת , ואם רוצים לשמח אותי כל זר בכל צבע יגרום לי לחיוך ענק )
הייתי בטוחה שמיה ויונתן יצטרפו להתלהבות שלי מהפרחים הצהובים,
אבל מיה בחנה אותן רק לכמה שניות אולי בגלל שרוב החמניות גבוהות ממנה, ונהנתה יותר לרוץ בין שני השדות.
יונתן היה עסוק במציאת עכבישים וחיפושיות, ושנייה אחרי שצולמה התמונה הזאת הצליח לדרוך בדיוק
בתוך שלולית, ו"קישט" את הנעליים האפורות שלו בהמון בוץ.
"היינו צריכים לבוא לפני שבועיים" אמרתי למון אמור כשהיינו בדרך הביתה,
ועדיין שמחתי שאת אחר הצהריים בילינו בחיפוש ומציאת שדה החמניות הצהוב והמרשים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה