ימים אחרים.

בימים כאלו של עדכוני חדשות בלתי פוסקים, דאגה ומחשבות אני קצת נעלמת.

לא מעדכנת את הבלוג וגם כמעט ולא מראה נוכחות ברשתות החברתיות, עניין של הרגשה.

עדכון פוסטים על איפור חדש שניסיתי או טרנד חדש בתחום האופנה אני ממש לא מצליחה לכתוב,
וגם פוסט מוכן בתיקיית הטיוטות מחכה לימים אחרים, שקטים יותר. 

רבע שעה לפני האזעקה הראשונה בתל אביב, העיניים שלי בחנו את המקום בו הייתי, מחפשות מרחב מוגן.

אולי זאת הייתה בגרות, אחריות או אולי סתם אינטואיציה. לא ידעתי שכמה דקות לאחר מכן יפתיע אותי הרעש המוכר כל כך ממלחמת המפרץ. זאת הייתה דווקא האזעקה השניה, שגרמה לי להעלות את התמונה באינסטגרם. 

אזעקה, מון אמור אומר לי ואנחנו קוראים לילדים ששיחקו ויוצאים עם טדי כמובן לחדר המדרגות, המרחב המוגן שלנו בבניין תל אביבי ישן, שהמקלט הקרוב אליו הוא במרחק כמה דקות הליכה. דניאל מתיישב על אחת המדרגות ומיה ויונתן עם פרצופים מופתעים שואלים מה קרה ? לא מבינים למה נעצרנו ליד הדלת.

אז מה תגידו לילדים בני שלוש וחצי ששומעים אזעקה ? הבטן התכווצה לי אבל ישר בלי הרבה מחשבה אמרתי להם שכשה"מוזיקה" (אזעקה) תיגמר הם יוכלו לחזור ולשחק. מיה נישקה אותי ויונתן הסתכל על מון אמור
שאמר בשקט "זאת הייתה המציאות שלי בתור ילד"  ואני שמחתי שהם לא דואגים כמו שאני דאגתי. 

מכינה אוכל לשבת, עוף בתנור ומרק עדשים אבל הסיטואציה לא עוזבת אותי, חושבת על המצב, שומעת עדכונים

 והיד נשלחת לאייפון לשתף תמונה בתוכנה האנונימית יחסית שבה החברות הוירטואלית היא מדהימה ומפתיעה.
לתמונה אני מוסיפה את המילים החזקות -  WISHING FOR PEACEFUL DAYS.