תל אביב אני אוהבת אותך אבל ...

יחסי אהבה שנאה.

אני חושבת שזאת ההגדרה המדויקת עבורי לחיים בתל אביב השנה.

אני לא תל אביבית מלידה. 

בעצם מי כן ?

הרי תשעים אחוז מהתל אביבים הגיעו מצפון ודרום, ולא יכולים להכריז על עצמם ככאלו. 

עברנו לתל אביב לפני 15 שנים ממש חודש לפני שדניאל נולד עם הרעיון הברור (שלי)

שזה הזמן לעבור כי אחרי הלידה כבר נהיה עסוקים מידי. 

  

בשבועות הראשונים לאחר המעבר בימי שישי בצהריים, מון אמור הלך במורד רחוב נחמני השקט,

לחומוסיה, מרחק שתי דקות הליכה מהבית וחזר עם שקיות עמוסות כל טוב.

ההרגל הזה סימן לדעתי את ההתאהבות בחיים בתל אביב.

שילוב של קירבה לכל מקום, take away וזמינות.

במשך מספר שבועות לאחר מעבר הדירה סידרנו במרץ ארגזים ותלינו תמונות,

ויחד עם המעבר מזוג למשפחה, כשדניאל נולד, התאהבנו בתל אביב.

כן. יש חסרונות למגורים בעיר הגדולה.

אבל הם ממש מזעריים.

חניה ? נכון. היא לא נמצאת מתחת לבית.

אבל ברוב שעות היום אני אגיד לכם בדיוק איפה יש חניה באזור.
ויתרונות יש בשפע.
שוק הכרמל במרחק עשר דקות הליכה, דואר, בנק, מכולת וסופר במרחק של חמש.
שפע של מסעדות, בתי קפה ואנרגיה.
אנרגיה של עיר שתמיד יהיו בה אנשים ברחובות כמעט בכל שעה.
מטיילים עם הכלב, חוזרים או הולכים לבילוי.
לפעמים הולכים לקנות חלב ב 23:00 בלילה.
הכל קרוב, הכל נוח, הכל זמין ואי אפשר שלא להתאהב באורח החיים הקליל הזה,
הצעיר הזה, כאילו בלי מחויבות.

אז למה יחסי אהבה שנאה ?
כי בשנה האחרונה תל אביב השתנתה לי.

הרחובות מזכירים אתרי בניה עם שיפוצי הבניינים ובנייתם וכל כמה מטרים תמצאו משאית, מכולה או מנוף.
את הבניינים הקסומים והישנים אבל לא מידי, שנתנו לעיר הזאת אופי מיוחד מחליפים לאט לאט

בניינים גבוהים וחדשים עם המון קומות וחלונות וחניה מתחת לבית, ופתאום האופי שלה קצת דוהה.

והמשאיות, הטרקטורים, פחי הפינוי הענקיים, גודשים העיר, ומכערים אותה,
וכן אני יודעת, היא תהיה חדשה יותר, משופצת יותר, וגם יקרה מן הסתם יותר,
והקירות הסדוקים, הלבנים שמתגלות מתחת לטיח, תיבות הדואר הישנות בכניסה לבניין ליד דלת העץ,
או המתכת. ייעלמו. ובמקומן תהיה תל אביב חדשה. נוצצת אולי, אבל בלי קסם.

מתחת לבית, הרחוב שנחשב תמיד עמוס ורועש ובעצם הוא ממש לא,
נחסם ברוב שעות היום בגלל שיפוצי הרכבת הקלה,
ואני מהמרפסת בקומה הראשונה מסתכלת על נהגים, העצבניים קצת, שמחכים בסבלנות ולפעמים לא ממש,
וחושבת שבטח הם כבר ממש היו רוצים לשמוע את המשפט "הגעת ליעד".

לפעמים חולמים ומדברים על בית קרקע, עם גינה מסביב, נדנדה בגינה,
והרבה צמחי תבלין. על חדר לכל ילד. חניה צמודה לבית.
ואז מבינים שזאת עסקת חבילה עם חובת רכב צמוד אפילו למכולת.
חשבונות גדולים לתחנות הדלק, פקקים, פחות מבחר ושפע והמון.
ואז שותקים.


תל אביב, אני אוהבת אותך.
אז אל תשתני לי.

חצי שנה אחרי שכתבתי את הפוסט הזה,
פרסמתי בפייסבוק את המשפט הבא ...
"בי תל אביב, שלום גבעתיים"
המעבר בקרוב,
ובינתיים הבנין לידנו מתחיל תמ"א.
 עוד משאיות, עוד מכולות, עוד פקקים.