INSTASTORY מחפשת צבע.

מזמן לא הייתי פה, ואני מתגעגעת לכתיבה.

להסתכל לשמיים זה רגע של שקט

גם לשיתוף, לסידור התמונות, לקריאה החוזרת של הטקסט עד שמרגישים שזה בדיוק זה.

ואז לחיצה על מילה אחת, פרסם,
הרגע שבו הפוסט בעצם נחשף לעיניים וותיקות וחדשות.

לפעמים צריך תזכורת

הימים עוברים מהר. מצטברים לשבועות וחודשים.

 ומאז שהפכתי לעצמאית השבוע פתאום השתנה,

בימים אחרים רק הייתי מחכה ליום חמישי. היום הוא מפתיע אותי.

יום חמישי בבוקר בשוק הכרמל, קניות לסופ"ש.

אני נפגשת, מצלמת, כותבת, מפרסמת, כל יום שונה מהקודם,

כל לקוח מדייק אותי לכיוון הנחוץ לו,

וכך העבודה שלי מגוונת, מאתגרת, מעניינת 

ומשאירה לי זמן לחלום, לתכנן, להפעיל את כל הדמיון, היצירתיות והמחשבה,

וזה תענוג.

פלמינגו ורוד וטרנדי בחנות של "סופי" 

הילדים יצאו לחופש הגדול והבקרים קצת השתנו,

מלחץ של להגיע בזמן לבית הספר,

ולהכין שלושה כריכים כשלכל אחד מהם הפייבוריט שלו (גבינה, ריבה ושוקולד)

הבוקר הפך רגוע יותר כשהקייטנה מספקת את ארוחת הבוקר לשמחתי,

וגם השעה שמונה היא לא דד ליין שאסור לעבור,

אלא המלצה, שמרוב שהיא לא מחייבת, אנחנו דווקא בלי להתאמץ יותר מידי, מצליחים לעמוד בו.

צבעים שמחים

 אז בין עבודה, סידורים, החופש הגדול, אני חוזרת לכתוב,
כי התגעגעתי ממש. כי הבלוג הוא חלק בלתי נפרד ממני כבר שנים.
ואם תשאלו אותי מי אני, רוב הסיכוי שאחרי אמא, תגיע המילה בלוגרית.

ארוחת צהריים ב"פועה", שוק הפשפשים

כל התמונות בפוסט מגיעות היישר מהאינסטגרם שלי,
שלפעמים הוא מונוכרומטי (טוב, לא מאוד, או יותר מידי)
ולפעמים הוא צועק צבע. לדעתי זה קשור להרגשה,
ואולי זה קשור לחום הבלתי נסבל והמחשבה הלא רציונלית שהצבעים הבוהקים,
יצננו ויקררו את החום תל אביב רווי הלחות. זה לא באמת קורה. בדקתי.