קינון של סתיו.

בחודש מרץ, חודש וחצי לפני שדניאל נולד, החלטתי שאנחנו עוברים לתל אביב.
כל מי ששמע על ההחלטה הופתע מהטיימינג הלא מוצלח במיוחד,
אבל לא עזר כלום, בבוקר יום שישי שבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בדירה תל אביבית ישנה,
עם דלי ביד אחת ומגב ביד השנייה, מקרצפת בנחישות ובאטיות דירת שלושה חדרים קטנטנה.

התמונה מכאן

את הדירה סידרנו די מהר וכשאחרון הקרטונים נזרק, התמקדתי בעיצוב החדר של דניאל,
קניתי צבע, שבלונות (כן, זאת הייתה האופנה לפני עשר שנים...), בד לוילון,
רצתי לתופרת, צבעתי, הוילון ארוך מידי, שוב רצתי לתופרת... במרוץ להספיק הכל לפני הלידה.
תופעת הקינון הידועה המתרחשת בזמן ההריון השתלטה על סדר היום שלי.
אחרי שבועיים של סידורים, עמדנו מון אמור ואני מחובקים בכניסה לחדר, בוחנים ומרוצים מהתוצאה.
דניאל נולד באותו הלילה.

התמונות מכאן וכאן

מאז עברו שנים, אבל מידי פעם אני נתקפת בתחושה של קינון,
מחליטה שצריך לחדש צבע בקיר, עיצוב של חדר,
חושבת, בודקת, קונה, מסדרת ומסתכלת בשביעות רצון על התוצאה.

התמונות מכאן וכאן

בפינטרסט נתקלתי לראשונה ברעיון של הפיכת ארגזי עץ למדפים,
אהבתי, וחיפשתי ארגז קוקה קולה ישן (אותו מצאתי ב"בק יארד")
שנתלה בכניסה לבית ולידו מספר תמונות שהתאימו מבחינת סגנון וגוונים.

ושוב אני חושבת לחדש.
שינויי מזג האוויר, השמיים האפורים, והחורף שמתקרב,
מעניקים לי רצון להתחדשות ושינוי.
הפעם החלטתי לעצב את קיר פינת האוכל שלנו.

בקרוב בבלוג,
מה תוצאת הקינון של הסתיו.